אם כולם היו יודעים מה יקרה ברגע הבא, לא היה סיפור.
בין
אם אחיה לנצח או אמות בזמן כתיבת המלים האלה, הגוף שלי מזין את הזמן. כך, הזמן
שנדרש להגיע למשהו בחיים אינו מבוזבז. יום אחד הבנתי שאני אוהב אנשים. אוהב אנשים
אבל לא מסתדר עם כולם. בהתמודדות עם השכנים המרעישים שלי, אף פעם לא ידעתי מראש
לאן יגיעו הדברים.
השינה
שלי קלה. בכל זאת, הדרך של השכנים שלי להתפרקות מקשיי החיים עוברת דרך כינוסי לילה
מאוחרים. החזרה לישון דורשת שיקרה משהו. או שהרעש ייפסק, או שאשקיע במשאבים לעזרה
בשינה. גם עם פקקים באוזניים הרעש שלהם עוד שם. לפני מונח ההסבר לפיתוח תעשיות מלחמה על ידי האנושות.
חברה
אחת רוצה משהו שמתנגש באינטרסים של החברה האחרת. ברגע שאלימות נכנסת לתמונה,
מתחילה מלחמה. במקרה, המאוויים שלנו מתקיימים באותו זמן. לצידי עומד חוק עזר
עירוני עלוב לבקרת רעש. לצד השכנים שלי..., נו, להם יש כל מני טיעונים.
בימים
הראשונים של הסגר של מרץ 2020, הם עברו לגור בקומת הקרקע של הבית לידנו. זמן קצר
לאחר מכן, העירה אותנו מסיבה פרועה עמוק לתוך הלילה. זו לא היתה הפעם הראשונה שרעש
הגיע מכיוונם אבל הפעם זה היה קיצוני. כמה שעות אחר כך, בסוף ריצת הבוקר שלי,
הבחנתי בבחור מעבר לחלון הפתוח. ניגשתי אליו, הצגתי את עצמי והסברתי לו את מה שעבר
עלינו באותו לילה. ההתנצלויות שלו היו מיידיות ומלאות. "מצטער, זה לגמרי
אשמתי. חגגתי יומהולדת. זה לא יקרה הרבה."
באותם
ימים הייתי חבר מתנדב בוועדה מייעצת בעיריית וונקובר. הפגישה האחרונה שלנו בדצמבר
2020 התפזרה בפיצוץ לנוכח
התנגשות בין שתי חברות וועדה.
מהציפיות הגבוהות של הוועדה המייעצת חזרתי לקונפליקט המרוסן בחצר שלי. הוא המשיך להעסיק אותי במחשבה, תכנון ופעולה.
הפתרון לקונפליקט שחיפשתי היה מתעתע בפשטותו: אני רציתי לישון; השכנים רוצים להתפרק.
ההפרעות המשיכו להיות מזדמנות עד שבהדרגה הפכו לשגרה. תמיד
נראה לי שלשכנים שלי יש תחושת כנות מולדת. הם רק רוצים להתפרק. הם צעירים, לרובם
זו הפעם הראשונה בה הם גרים מחוץ לבית ההורים.
בשלב כלשהו בחיי הייתי גם אני בגילם. הדירה ששכרתי עם
אחי עמדה חצי קומה מעל השכנים באותו בניין. אחר צוהריים אחד שמעתי דפיקה מנומסת על
הדלת. השכנה בקשה אם נוכל להנמיך קצת את המוזיקה. הדבר האחרון שרצינו להודות בו
היה כמה חזק שמענו מוזיקה.
שכנים
יכולים להיות מה-זה-כאב-ראש! קלטתי שעבור שלי, אני עכשיו בדיוק אותו כאב. הם
עובדים למחייתם ורשומים ללימודים גבוהים כאלה או אחרים. ההזדמנויות שלהם לפורקן
מוגבלות. וחוץ מזה, אני השכן היחיד שמתלונן.
הבתים
שלנו מרווחים כשלושה מטרים. שבוע אחרי הקריאה הראשונה שלי למשטרה, הם שוב חגגו.
דפקתי אצלם על הדלת, הפעם מגייס את היוגי הפנימי שבי. הוזמנתי פנימה וקיימתי עם
השכנים שיחה לבבית. הם הבטיחו לנסות לשמור על השקט. אני הצלחתי להתעקש - בחיוך
תמים - שהם צריכים לעשות יותר מלנסות.
במחשבותי,
חזרתי למנחה הסדנה בה השתתפתי ב 2019. בזמן הברדק בארגנטינה של שנות השבעים הוא
היה מהפכן צעיר. בין ביטויי ההתנגדות למשטר בהם השתמשו, היו הפרעות לשידורי חדשות
המפלגה בטלוויזיה. עבור דיירי העיר ההפרעות האלה היוו טרדה. בשלב כלשהו הוא נתפס
והושלך לכלא. אחרי שנתיים של מאסר ועינויים הוא שוחרר והובא לקנדה.
מוזר ככל שזה יישמע, השכנים שלי מגלים, בעיני, התנגדות והתרסה
ראויים להערכה כמעט. אני לא נהנה מזה בעצמי, אבל נראה שהם תופסים את האינטרסים
שלהם כעניין שבעקרון. אני עדיין המום ממה הם מנסים להשיג בהגנה על הזכות המפוקפקת
שלהם.
המפגש
שלי אתם גילה חבורה של בחורים צעירים בדרגות שונות של שיכרון וסימום. זה העציב
אותי יותר מכל דבר אחר. הנה אני בחזית ההזדמנות להעביר מסר שאין לו לאן להגיע. גם
למסר שלהם אין הד אצלי.
יכולתי לשמוע אותם מבעד לחלון הסגור. "אבל הוא לא עשה לנו כלום." התבכיין אחד מהם בתסכול. קול שני ענה בסמכותיות "נמעך אותם בנחמדות", הוא אמר. "נמשיך ללחוץ עד שהוא יגיב. אז יהיה לנו משהו נגדו."
הדחף
לשרוף ולהרוג עלה בי מיד. אבל במהלך החיים תמיד הייתי מודע לדחף הזה. ברגע שנכנסת
אלימות לתמונה, ההיסטוריה הופכת לסיפור שכל צד מספר מהזווית שלו. זה לא משנה מי
צודק ומי טועה. באלימות כל אחד צודק וכולם טועים.
אנחנו
לא היחידים שמתמודדים עם שכנים לא נעימים. מה היא התגובה האישית לקונפליקט וכיצד
זו מיתרגמת לגישתנו לצדק חברתי או לעולם הפוליטי שלנו? האם בכלל יש לי השפעה?
ההזדמנות שלי היא לאזן בין ההשפעה לאחריות. האתגר? פספוס בשתי החזיתות...
הפרדוקס
המתמשך בו כולנו חיים מרתק בעיני.
ב
1989 הייתי סטודנט לעיצוב. המנחה שלי היה טייס בחיל האוויר. ב 1982,
במלחמת לבנון הראשונה, הוא נשלח להפגיז כפר לבנוני מוכה מחבלים. בגישה למטרה הוא
זיהה שהמבנה אליו נשלח הוא בפירוש בית ספר. הוא שבר הצידה והטיל את הפצצות בים
התיכון.
"עיר
היא לא רק מבנים. במובן העמוק ביותר שלה היא תולדה של תרבות. אנשים לא נולדו עם
ערים סביבם. אנשים באו וגדלו וקבעו חוקים, איך לחיות יחד ואיך לא לחיות, איך לבנות
ואיך לא לבנות." המנחה שלי שומר את המלים האלה קרוב לליבו. הן נכתבו ע"י
אדריכל עמית וחבר יקר.
בהתמודדות
עם השכנים, ניסיתי בכל הזדמנות להביט בהקשר הרחב: העיר הגדלה; האיזון בין חלל
ותכלית; צרכי אנוש כקו מנחה בחלל הציבורי. לקיחת הזמן למדוד את החוטים המנתבים
אותנו כחברה היא תמיד אתגר. אין הבטחה לגמול על סבלנות.
לזמן
קצב משלו: ילד לבנוני שהיה עד לסטיית המפציץ הישראלי ב 1982 גדל להיות אמן.
בביאנלה של 2012 הוא הציג עבודה תחת הכותרת: "מכתב לטייס שסירב".
העתיד הצפון בסיפור של שכניי ושלי יתברר בין אם אמות בזמן כתיבת המלים האלה או אחיה לנצח.
