יחידת מגורים הופכת לבית ברגע שאני מתקין בה את מערכת הסאונד שלי. אפילו דירה ליד רחוב רועש יכולה להיות מוגנת על ידי מערכת סטריאו נכונה והמוזיקה הנכונה. נכון, אני נהנה ממוזיקה. אבל היא גם מקור משמעותי בחיי למשמעת.
ספתליב, סבתא שלי, גרה במרכז העיר ירושלים. אהבתי לבלות בדירה שלה, להקשיב לתקליטים על פטיפון ה Akai שלה. אצלנו, משק בית עמוס בשני הורים שתלטנים וארבעתנו, הילדים, לא היו יותר מדי הזדמנויות לשמוע תקליטים, שלא לדבר על ליהנות מהם. וההורים שלי ממילא לא טרחו להשקיע במערכת סאונד ראויה. לכן, כאשר הוזמנתי על ידי סבתא להחנות את האוסף שלי בסלון שלה, עשיתי את זה ומאותו יום לא הבטתי לאחור.
פרט מעטיפת התקליט של קינג קרימזון, In the court of the crimson king
בין המדפים המציגים קריסטלים ופריטים יקרי ערך אחרים, שניים הוקדשו לרמקולים מרשימים. סבתא שלי לא הייתה חובבת אודיו גדולה. גם אני לא. אבל היא הייתה אדם ממושמע, וידעה מה היא רוצה. היא הזמינה יועץ אודיו לביקור שבעקבותיו קיבלה המלצות. כמעט אף פעם לא הקשבתי למוזיקה הקלאסית בתקליטיה שלה. אבל הסאונד היה מרהיב.
'ליב' היה הקיצור האהוב עלינו לשמה האמיתי - ליביה. בכינוי 'ספתליב' השתמשנו בינינו. החלונות הקדמיים של דירתה פנו לאחד הרחובות העמוסים במרכז העיר. כאשר היו סגורים, הם סיפקו בידוד סביר מהרעש שבחוץ. הודות לרעש הזה, יכולתי להאזין לתקליטים שלי מבלי לדאוג שמי מהשכנים יתלונן. וכשסבתא סיימה את היום בחנות שבבעלותה, היא אפילו אהבה כמה מהלהקות להן האזנתי.
"רק תחליש קצת את המוזיקה," היא הייתה מבקשת. "שהשכנים לא יבואו."
מאוחר יותר, כשהייתי סטודנט בתל אביב, הדירה שלי הייתה ממוקמת ליד אחד הרחובות הרועשים בעיר. לא בזכות הניסיון שלי עם "אולם המוזיקה" של סבתא. זה מה שיכולתי להרשות לעצמי. גם יחידות המדפים שלי לא היו באיכות גבוהה כמו אלה שבאולם המוזיקה. אבל הם תמכו ברמקולים באיכות שאהבתי. בכל ביקור של אחי, אפילו יותר מה - M&Ms, הוא ממש העריך את האפשרות להאזין איתי למוזיקה.
מני, כשמו היום, נהג לבקר אותי פעם בשבוע למשרה חלקית שהייתה לו בעסק מקומי. בכל פעם שהגיע לסלון שלי, הוא מתח במהירות את ידו לצנצנת הקרמיקה שלי, שם שמרתי את ה - M&Ms. היה לה מכסה והיא הכילה בדיוק את חבילת חצי הקילו שרכשתי פעם בכמה חודשים. חצי קילו הספיק לי בדרך כלל לחודש.
"אני לא מאמין שיש כאן משהו עדיין," הוא הפטיר בהתפעלות.
"טוב, נו, אני לוקח רק את הכמות לאותו יום ואוכל אותם מהצלחת."
או
"אתה מכיר אותי, אני הנכד של ספתליב," אמרתי.
השנתיים שהפרידו בינינו מאז לידתי, הפכו ככל שגדלנו לחסרות משמעות. ובכל זאת, על פי רוב, בילדותנו, הייתי אני זה שמביט בו בהערצה. שנינו שמענו מסבתא בנפרד את סיפור הבוטנים. אבל נראה לי שאצלי הסיפור נתפס. במשך שנים, היה לי אצלה ביקור שבועי. האם אני בנאדם ממושמע יותר?
ספתליב אכן הייתה אדם ממושמע. כעשרים שנה ניהלה לבדה את חייה וחנותה במרכז העיר לפני שנפטרה. בשנות העשרים לחייה, סבתא הגיעה לירושלים של טרום הקמת המדינה. בעידודו של אביה עברה לארץ ישראל מצ'כוסלובקיה, לפני שהנאצים השתלטו עליה ב-1938.
המלחמה באוקראינה של 2022 היא תזכורת קודרת לאופן שבו נדרשת משמעת בהתמודדות עם רודני העולם. האם אנחנו מתקרבים למלחמת עולם במלוא מובן המילה, או שהטרגדיה הזו תישאר סיוט לאלה המושפעים ממנה ישירות? אפשר היה לחשוב שמגפת הקורונה של 2019 החזירה לכולנו מידה סבירה של רוגע ואחריות, אבל מי אנחנו במובן הזה? מי אני? אנחנו רק מקשיבים למוזיקה שלנו וצורכים את ה M&Ms שלנו או כל מזון נוחות אחר לצורך העניין.
יום אחד סיפרה לי ספתליב על מפגש משפחתי מהתקופה הראשונה בירושלים. היא הייתה קצת ביישנית, לא מכירה לגמרי את כל קרובי המשפחה והאורחים. היא מצאה מקום שקט מול שולחן הקפה בסלון. מכל הפינוקים שהונחו על השולחן (לא היו יותר מדי), קערת הבוטנים פיתתה אותה ביותר. בילדותה בוטנים היו החטיף האהוב עליה. הקלויים שהוגשו במפגש המשפחתי ההוא היו מדהימים. היא לקחה חופן ולעסה אותם בהיסח דעת מנומס.
"אז, את אוהבת בוטנים," חייך אליה בן משפחה במבט מאשר.
עדיין יכולתי לשמוע את הבושה הבוערת בה, יותר מארבעים שנה אחרי, כשהיא סיפרה לי את הסיפור הזה. היא אכלה את כל תכולת הקערה.
"מאותו יום," היא אמרה, "לא נגעתי יותר בבוטנים!"
אם אני זוכר נכון את התגובה שלי באותו הזמן, זה היה משהו כמו, "וואו! אני מניח שהם לא היו מוטרדים מזה כמוך." כמה שנים לאחר מכן הבנתי שאני נושא בתוכי עומס דומה למדי של בושה.
הייתה לי ההזדמנות המפוקפקת לצפות בסרטון בו נראה מה שקורה לכלב שנחשף לגז עצבים. הסרטון הזה היה חלק מאימון שהייתי צריך לעבור בזמן שירותי הצבאי בישראל. בסוף העינויים, הכלב שכב מת בשלולית הצואה של עצמו. אם ידע הוא כוח, אז סוג כזה של ידע גרם לבטן שלי לשקשק כמו מכונת כביסה. אז כן, אולי יש לי בטן חזקה כי לא הקאתי. אבל בזמנו, הידע הזה לא הרגיש מעצים בכלל.
ואז, ב-1991 במלחמת עיראק, הייתי מתוסכל מההצלחה של סדאם חוסיין בטרלול החברה הישראלית. אף אחד לא באמת ידע אם היו לו טילים כימיים. אפילו אמינות איומיו לשגר אותם הוטלה בספק. אז כבר גרתי באותה דירה בה אחי נהנה מאוחר יותר מה M&Ms שלי. כולם סביבי היו באובססיה סביב המלחמה. הדחף שלי היה לפטור את כל זה בביטול. התחושה שאנחנו בובות במשחק שלאף אחד מאיתנו אין עליו שליטה הייתה בלתי נסבלת. האמנתי, כמו רבים בתקשורת, שטילים לא יינחתו בישראל.
דבר מזה לא היה חשוב. התורים למסכות אב"כ היו בחדשות. לא רק שהם היו ארוכים להחריד, הם גם חשפו את הצדדים המכוערים בחברה. היו אנשים שנאבקו זה בזה. אחרים התנהגו בבריונות כלפי מתנדבים ואנשי צוות שניסו להעביר לכולם את האספקה המידלדלת. סירבתי להזמין מסכת אב"כ.
מידע מוטה, דיסאינפורמציה, הונאה וטקטיקה, כולם בשימוש אפילו בעתות שלום. במשברים ובזמן מלחמה, חוסר הוודאות שהם מקדמים הופך למציאות הקשה. אנשים שונאים אי ודאות. אני שונא תורים.
אחד הטילים העיראקיים הראשונים פגע בחנות לא רחוק הרבה יותר מ-500 מטרים מהדירה שלי. ובכן, טעיתי. ועכשיו עמדתי למות מגז עצבים. עדיין הייתי מתוסכל מכל ההיסטריה שהתעמולה הזו הכניסה לחיינו. עם זאת, הייתי מודאג יותר מכך שהגוף שלי יימצא בשלולית הצואה של עצמי, בדיוק כמו הכלב ההוא בסרטון מהתקופה שלי בצבא.
אפילו הייתי משועשע להתרשם כמה מהבושה של סבתא שלי הכלתי בתוכי. הצורך שלנו בשליטה מוחלטת הוא חסר תוחלת. עם זאת, השעה הייתה 2 או 4 לפנות בוקר. נותרו כמה שעות לפני שיכולתי לעשות משהו מועיל. קמתי מהמיטה. הלכתי לשירותים ושחררתי את כל מה שהצלחתי לדחוף החוצה. כשסיימתי, חזרתי למיטה ועסקתי במחשבות ובתוכניות בציפייה לנשום את המולקולות הראשונות של גז העצבים.
לפני מרץ 2020, כשהמגפה הגיעה לחופינו, הציפייה ללא נודע הרגישה דומה לימים שלפני מתקפת הטילים העיראקיים. לא היה באמת משהו שיכולנו לעשות חוץ מלהישמע לכמה הנחיות ולחכות.
פרט מעטיפת התקליט של קינג קרימזון, Discipline
זמן רב קודם, היה למשק הבית הקטן שלי נגן CD פשוט. בימי הסגר, הוא התחיל לטעות בקריאת חלק מהסי.דים שאנחנו מנגנים. ניקוי מהיר של עדשת הלייזר פתר את העניין. עם זאת, אמרתי לאשתי ולבתי שכדי לשדרג את חווית ההאזנה שלנו, אולי כדאי שנחפש ציוד טוב יותר. מהיום שהמערכת הקומפקטית החדשה הונחה על המדף, לא הבטנו לאחור.
