18.10.21

זמן לא מרפא

אם כולם היו יודעים מה יקרה ברגע הבא, לא היה סיפור.

בין אם אחיה לנצח או אמות בזמן כתיבת המלים האלה, הגוף שלי מזין את הזמן. כך, הזמן שנדרש להגיע למשהו בחיים אינו מבוזבז. יום אחד הבנתי שאני אוהב אנשים. אוהב אנשים אבל לא מסתדר עם כולם. בהתמודדות עם השכנים המרעישים שלי, אף פעם לא ידעתי מראש לאן יגיעו הדברים.

השינה שלי קלה. בכל זאת, הדרך של השכנים שלי להתפרקות מקשיי החיים עוברת דרך כינוסי לילה מאוחרים. החזרה לישון דורשת שיקרה משהו. או שהרעש ייפסק, או שאשקיע במשאבים לעזרה בשינה. גם עם פקקים באוזניים הרעש שלהם עוד שם. לפני מונח ההסבר לפיתוח תעשיות מלחמה על ידי האנושות.

חברה אחת רוצה משהו שמתנגש באינטרסים של החברה האחרת. ברגע שאלימות נכנסת לתמונה, מתחילה מלחמה. במקרה, המאוויים שלנו מתקיימים באותו זמן. לצידי עומד חוק עזר עירוני עלוב לבקרת רעש. לצד השכנים שלי..., נו, להם יש כל מני טיעונים.

בימים הראשונים של הסגר של מרץ 2020, הם עברו לגור בקומת הקרקע של הבית לידנו. זמן קצר לאחר מכן, העירה אותנו מסיבה פרועה עמוק לתוך הלילה. זו לא היתה הפעם הראשונה שרעש הגיע מכיוונם אבל הפעם זה היה קיצוני. כמה שעות אחר כך, בסוף ריצת הבוקר שלי, הבחנתי בבחור מעבר לחלון הפתוח. ניגשתי אליו, הצגתי את עצמי והסברתי לו את מה שעבר עלינו באותו לילה. ההתנצלויות שלו היו מיידיות ומלאות. "מצטער, זה לגמרי אשמתי. חגגתי יומהולדת. זה לא יקרה הרבה."

באותם ימים הייתי חבר מתנדב בוועדה מייעצת בעיריית וונקובר. הפגישה האחרונה שלנו בדצמבר 2020 התפזרה בפיצוץ לנוכח התנגשות בין שתי חברות וועדה.

מהציפיות הגבוהות של הוועדה המייעצת חזרתי לקונפליקט המרוסן בחצר שלי. הוא המשיך להעסיק אותי במחשבה, תכנון ופעולה. הפתרון לקונפליקט שחיפשתי היה מתעתע בפשטותו: אני רציתי לישון; השכנים רוצים להתפרק.

ההפרעות המשיכו להיות מזדמנות עד שבהדרגה הפכו לשגרה. תמיד נראה לי שלשכנים שלי יש תחושת כנות מולדת. הם רק רוצים להתפרק. הם צעירים, לרובם זו הפעם הראשונה בה הם גרים מחוץ לבית ההורים. 

בשלב כלשהו בחיי הייתי גם אני בגילם. הדירה ששכרתי עם אחי עמדה חצי קומה מעל השכנים באותו בניין. אחר צוהריים אחד שמעתי דפיקה מנומסת על הדלת. השכנה בקשה אם נוכל להנמיך קצת את המוזיקה. הדבר האחרון שרצינו להודות בו היה כמה חזק שמענו מוזיקה.

שכנים יכולים להיות מה-זה-כאב-ראש! קלטתי שעבור שלי, אני עכשיו בדיוק אותו כאב. הם עובדים למחייתם ורשומים ללימודים גבוהים כאלה או אחרים. ההזדמנויות שלהם לפורקן מוגבלות. וחוץ מזה, אני השכן היחיד שמתלונן.

הבתים שלנו מרווחים כשלושה מטרים. שבוע אחרי הקריאה הראשונה שלי למשטרה, הם שוב חגגו. דפקתי אצלם על הדלת, הפעם מגייס את היוגי הפנימי שבי. הוזמנתי פנימה וקיימתי עם השכנים שיחה לבבית. הם הבטיחו לנסות לשמור על השקט. אני הצלחתי להתעקש - בחיוך תמים - שהם צריכים לעשות יותר מלנסות.

במחשבותי, חזרתי למנחה הסדנה בה השתתפתי ב 2019. בזמן הברדק בארגנטינה של שנות השבעים הוא היה מהפכן צעיר. בין ביטויי ההתנגדות למשטר בהם השתמשו, היו הפרעות לשידורי חדשות המפלגה בטלוויזיה. עבור דיירי העיר ההפרעות האלה היוו טרדה. בשלב כלשהו הוא נתפס והושלך לכלא. אחרי שנתיים של מאסר ועינויים הוא שוחרר והובא לקנדה.

מוזר ככל שזה יישמע, השכנים שלי מגלים, בעיני, התנגדות והתרסה ראויים להערכה כמעט. אני לא נהנה מזה בעצמי, אבל נראה שהם תופסים את האינטרסים שלהם כעניין שבעקרון. אני עדיין המום ממה הם מנסים להשיג בהגנה על הזכות המפוקפקת שלהם.

המפגש שלי אתם גילה חבורה של בחורים צעירים בדרגות שונות של שיכרון וסימום. זה העציב אותי יותר מכל דבר אחר. הנה אני בחזית ההזדמנות להעביר מסר שאין לו לאן להגיע. גם למסר שלהם אין הד אצלי.

יכולתי לשמוע אותם מבעד לחלון הסגור. "אבל הוא לא עשה לנו כלום." התבכיין אחד מהם בתסכול. קול שני ענה בסמכותיות "נמעך אותם בנחמדות", הוא אמר. "נמשיך ללחוץ עד שהוא יגיב. אז יהיה לנו משהו נגדו."

הדחף לשרוף ולהרוג עלה בי מיד. אבל במהלך החיים תמיד הייתי מודע לדחף הזה. ברגע שנכנסת אלימות לתמונה, ההיסטוריה הופכת לסיפור שכל צד מספר מהזווית שלו. זה לא משנה מי צודק ומי טועה. באלימות כל אחד צודק וכולם טועים.

אנחנו לא היחידים שמתמודדים עם שכנים לא נעימים. מה היא התגובה האישית לקונפליקט וכיצד זו מיתרגמת לגישתנו לצדק חברתי או לעולם הפוליטי שלנו? האם בכלל יש לי השפעה? ההזדמנות שלי היא לאזן בין ההשפעה לאחריות. האתגר? פספוס בשתי החזיתות...

הפרדוקס המתמשך בו כולנו חיים מרתק בעיני.

ב 1989 הייתי סטודנט לעיצוב. המנחה שלי היה טייס בחיל האוויר. ב 1982, במלחמת לבנון הראשונה, הוא נשלח להפגיז כפר לבנוני מוכה מחבלים. בגישה למטרה הוא זיהה שהמבנה אליו נשלח הוא בפירוש בית ספר. הוא שבר הצידה והטיל את הפצצות בים התיכון.

"עיר היא לא רק מבנים. במובן העמוק ביותר שלה היא תולדה של תרבות. אנשים לא נולדו עם ערים סביבם. אנשים באו וגדלו וקבעו חוקים, איך לחיות יחד ואיך לא לחיות, איך לבנות ואיך לא לבנות." המנחה שלי שומר את המלים האלה קרוב לליבו. הן נכתבו ע"י אדריכל עמית וחבר יקר.

בהתמודדות עם השכנים, ניסיתי בכל הזדמנות להביט בהקשר הרחב: העיר הגדלה; האיזון בין חלל ותכלית; צרכי אנוש כקו מנחה בחלל הציבורי. לקיחת הזמן למדוד את החוטים המנתבים אותנו כחברה היא תמיד אתגר. אין הבטחה לגמול על סבלנות.

לזמן קצב משלו: ילד לבנוני שהיה עד לסטיית המפציץ הישראלי ב 1982 גדל להיות אמן. בביאנלה של 2012 הוא הציג עבודה תחת הכותרת: "מכתב לטייס שסירב".

העתיד הצפון בסיפור של שכניי ושלי יתברר בין אם אמות בזמן כתיבת המלים האלה או אחיה לנצח.

7.8.20

Yogurt Meltdown

No doubt, there is something special in this year we are going through. Incidents that tend to happen fast are threatening to pass as if they never happened; those that linger might never leave us at all. Either way, they fall upon us in surprise.

"You're a philosopher!", a teacher in my daughter's elementary squinted at me, tilting her head slightly. I said to her that probably we all are, yet maybe this trait is somewhat more pronounced in me.

When I return to this remark, the teacher's remark, it adds up to the array of impressions I have of everything around me and around the world. And my family, along with endless other families, familiar and foreign to me, continue to inspire me.

What is it indeed that inspires people?

A small part of an answer could be seen in the following:

Being self-obsessed always risks being blind to what's around me. I live, work, cope and explore. Sometimes I am totally frustrated, like when the company that makes my favorite yogurt replaces its packaging from 750 grams to 650. Obviously there are more serious frustrations like dysfunctional communications in the team I work. But mostly I succeed in much of what I do and even gain appreciation from said team. I solved the yogurt issue, as usual, in an unconventional way. And it always feels like a lot of luck is involved. But quick reflection reveals that a lot of planning, work and creativity took place.

And then I hear that my sister saved the life of a refugee; my brother provides heavenly treats to his satisfied clients; my sister in law continues to consult complex industries. And my mom? My mom leans back at the head of the table in a content sigh.

This is only part of the answer: I am part of this. The excellence I am trying to promote has roots somewhere. Yes. I am like this too. But not only. And not alone. I am part of something larger than me.

Occasionally, I allow myself to lean back in a content sigh.

But this happens fast and is threatening to pass as if it never happened.

- - - - - - - -

When another sister in law asks me how my yogurt issue was resolved I had to share.

- - - - - - - -

Actually, the issue is still unresolved. I just didn't want to worry anyone. Or burden anyone with redundant details. It's still in progress. Initially I sent Liberté an email asking them to urgently return the 750 grams packaging. In return I got a gift card valued at approximately two yogurts of my choice.

In short, I stopped buying the 650 grams units.

In more detail, I but another item of the same company that is still packaged in a 750 grams container.

In even more detail, I buy two products of the same company and mix them for consumption in the following days.

But I had a grandmother who had a habit of answering simple questions with elaborate stories. This one pays homage to her. We purchased a scale that is accurate to the gram. The one we had that is accurate to the 5 grams was good enough in my view. But my daughter insisted that we must have the one gram accurate scale. We could have used my three beams scale from the time I was mixing glazes. It is accurate to the tenth of the gram. To this she said "enough is enough"!

- - - - - - - -

There are days when I think of the Meltdown incidents where embarrassed parents stand beside their screaming toddler in the middle of a shop. No one really knows why and what would save the moment. Even stepping quickly out to the street makes no difference.

I had this moment today. I was surveying the yogurt shelves. The sacks below my eyelids drooped into a miserable gaze. I felt how my energies drained onto the sticky floor beneath the industrial cooler. Not only was my favorite yogurt absent, I had to confront the reminders to previous disasters lined up in front of my eye. One time I accidentally brought home a vanilla yogurt - Gosh, NO(!). Another, it was a 0% yogurt (Eeeeek!)

I can't help thinking of the Meltdown incidents and muse: I wish I could throw myself down, here on the floor so that someone could pick me up in their hugging, soothing and comforting hands.

Still, I returned home with one container of a 5% yogurt and one with 0% which I will mix together into a reasonable compromise. This in turn brings me back to my dear pottery teacher, who among other things, taught me to say: "How I envy myself!"

10.2.19

Treadmill + Video = Comedy



Watching a 110 Meter Hurdles race where one of the athletes sprains his ankle, throws me back to one of comedian Orny Adams' sketches. In my head I paraphrase his punch line from that sketch into: "Are you interested in an exciting career of tearing ligaments, breaking bones and risking high blood pressure? Become a world class athlete. Side effects include: toned body."
The original sketch deals with a hair loss prevention treatment. The way Adams turns ideas into absurd ones is fascinating. I have a similar tendency that produces amusement for me and my family and friends. Occasionally I enjoy putting the results of my humor in words. Here is this day's result.
So in August of last year I sprained my ankle. After a few months of healing, I returned to jogging gradually, each time adding distance to my treadmill sessions. A while ago, I realized the option to watch sports events on the treadmill screen. This is very useful in overcoming the creeping boredom a treadmill session entails.
I am amazed, in light of my reasonable fitness, with how fast those athletes run.
Today for example, I turned the speed up occasionally to 13.5 KM/H. In a marathon (42.2 K) they run on average 20! After about one (1) Kilometer I need to dial the speed down to 10 KM/H. That speed keeps me honestly satisfied. I'm not racing anyone; just admiring other athletes. Then I watch that guy who, at almost school-zone speed-limit, sprains his ankle on tripping the first hurdle (https://bit.ly/2SGd018). But then, Orny Adams washes up my memory (https://bit.ly/2UUAXiT).
The transcript? Here you are:
I was gonna take Propecia.
Yeah, everyone’s like, wo, why don’t you take Propecia!?
So I look into it and one of its side effects is erectile dysfunction.
You lose your erections!
That’s more than a side effect.
That’s more like WHAT THE PILL DOES!!
It’s more like... a, you,... loose your erections,... oh, you might grow hair.
The commercial should be like,
“Are you sick and tired of all those unwanted erections?
Try Propecia.
Side effects include hair.”
etc.

4.9.17

Small Matters Matter

At home, 65 centimeters exist between my eyes and the surface in front of me when I stand to pee. In most public washrooms, urinals are attached to a blank, boringly surfaced wall. That wall is typically  spaced about 35 cm away. Sometimes there is a framed picture, many times an ad, hung up to attract us, the pee-standing population. If there is some depth in the image, a slight sense of relief accompanies the process of relieving my bladder. In rare occasions there is a ledge at chest height that adds a welcome sense of space. In even rarer installations, there is a small window.
I've been enjoying the freedom of pee-standing forever, really. However, at times I simply get tired of the small accidents or even the occasional harmless splatter. As clean as I have always been, the stray drops that escape me accumulate in hidden gaps and get on my nerves. For a few years I managed to stick to pee-sitting. A seemingly small sacrifice for the sake of bathroom wellbeing. But temptations are not restricted to erotic avenues. One of my fantasies is to install a urinal at home.
However, the one I really want is just way too expensive, at least for the time being. So I stick my stick through the zipper and enjoy my musings in front of the blinded window in our humble bathroom. This morning for instance, I was wondering about the pattern of light that formed on one of the slats facing me. Light waves generate intriguing projections thanks to a variety of phenomena. When I thought of taking a picture of the light pattern, it occurred to me that until I set up the tripod and attach my camera on to it, the sun will move and the pattern might vanish with it. Still, which of the four cell-phones at our disposal would be best for the task? Why not try all? So yes. By the time I got to the fourth device, the projection changed.
Thankfully, none of the phones dropped into the toilet.



1.5.16

Gotta b. kiddn'


The infinitely complex undertaking that threadless is taking - to provide a platform of engagement for a massive audience - fascinates me. They started with attracting people through competitions and now we have the Artist Shop to try out.
Yes, this is Hebrew
Stumbling upon a t-shirt prints shop in Tel Aviv, in the later years of the twentieth century started my journey of turning threads of inspiration into wearables. The English version of the one on the left is shown at the top, the image in the center comes from a book by Halbritter; the shirt on the right is my expression of frustration over the introduction of caps to Tetra Pak cartons ("Return the cap to the bottle!").

At the time when printed t-shirts became a prominent item in the American culture, I was a bit dismissive of people making billboards of themselves. Then, in the early nineteen nineties my brother's designs for transfer technology exposed me to the broader side of this engagement. After moving to Canada in 2002 I walked into a place that made prints on t-shirts. I was appalled to realize how expensive making one would be, maybe three times the amount it cost me in Israel. However, the idea of finding ways and venues to continue my habit of turning ideas into objects stayed.

Not available on threadless as a t-shirt anymore

Then, in 2010 my sister sent me an orange shirt with a lovely design of a fox. This was the first time I became aware of the company named threadless. Still, the price seemed appalling to me. But why worry, here is a venue where my ideas can join a stream of like-minded people, and possibly even be purchased around the world. My first submission was kindly rejected, making me feel like, why bother…

My first submission on threadless
OK, I appreciate the way things are handled here. The concept of putting your stuff out and gathering feedback, directly and indirectly, is at the core of the design process. Moving ideas from concept to reality on the threadless platform is fun and friendly. The Artist Shop is a welcome addition to the package. I'm happy to have been able to witness its initial stages of development. It's exciting to follow a process like this (the development of an interactive, functional mechanism) and also participate in its making. Occasionally I send feedback to the threadless team. They are open to ideas and have even implemented successfully some of mine.
Some of my submissions this year, 2016
Sharing insights with unknown people for unguaranteed prospects is not easy for me. Every day requires a set of choices to be made: "Do I post a design? Should I send this feedback or keep it to myself? Is this going to be a t-shirt or a tote bag? How much more garbage does the world need?" An intangible sense of worth is constantly challenged. I solve this by trusting myself, trusting my own intentions. Whatever inspires me I try my best to keep alive and kicking.

11.1.16

Pendulum


In fact, maybe we are, after a phase of adjustment, situated in a new reality. Packs of commuters, pedestrians and community at large are holding a device of some sort in their hand. With it one speaks, another is messaging; one device is used to read books and on the other, articles are composed.
Like many innovations that capture our initial reservations, the electronic communications device too, in its many incarnations, attracts a variety of calls of dismissal and reproach. Whether I am among the users of the most cutting edge device or one of the many onlookers, our inclination to mock a new phenomenon feels natural. However, without much delay I become one of the many first users of a technology. I might still have a tinge of unease by succumbing to the trend but embrace the wonders of the novelty or even its limits.
Once more I am on the bus, thinking of the typical grievances that used to be or still are directed towards "the addicted" to technology. As time passes by, those who spend their time device-less look increasingly idle, like bums: "like, don't they have anything more important to do than just sit there, without doing anything? Ha! Riding a bus!"

Pendulum (Hebrew)


בעצם, אולי אנחנו מצויים אחרי תקופה של הסתגלות, במציאות חדשה. קבוצות רצופות של נוסעי תחבורה ציבורית, הולכי רגל ושאר חברי קהילה, מחזיקים בידם מכשיר כלשהו. עם המכשיר הזה אחד מדבר, אחרת מתכתבת; מכשיר אחד משמש לקריאת ספרים ובמכשיר אחר מחברים מאמרים.
כמו הרבה חידושים שתופסים אותנו מגיבים אליהם בהסתייגות ראשונית, גם אביזר התקשורת האלקטרוני על תצורותיו השונות זוכה למגוון קריאות ביטול ותוכחה. בין אם אני ממשתמשי המכשיר התורן או מאלה המבחינים בו מהצד, הנטייה לפתוח במסרים ביקורתיים על ההשלכות השליליות של התופעה מרגישה טבעית. לא עובר זמן רב בדרך כלל וגם אני בין המשתמשים הטריים בטכנולוגיה. אולי אני ממשיך לחוש באי הנחת מהכניעה לסחף אבל מגלה את נפלאות החידוש או אפילו את מגבלותיו.
ושוב אני נוסע באוטובוס וחושב על הטרוניות הראשוניות שהופנו, או עדיין מופנות כלפי "המכורים" לטכנולוגיה. ככל שהזמן עובר, המעבירים את זמנם ללא מכשיר ביד נראים יותר ויותר כמו חסרי מעש, בטלנים: "מה, אין להם משהו חשוב יותר מלשבת כך סתם, מבלי לעשות כלום? נוסעים באוטובוס!"

10.1.16

The age of Surface

Following the purchase of a new tablet that enables the use of and writing with a stylus, I woke up at four in the morning and decided to play with it a bit. The screenshot below provides a preliminary summary of the experience. 

Now, when I tried to switch to the keyboard, I realized that I can  attach the physical one to the device. This is a translation from my piece in Hebrew. I still can't type in Hebrew conveniently on the attached keyboard. So here is another stupidity that I'd be happy to share with someone else: Anat is still asleep and has already expressed her appreciation in the occasions when I've waited till the morning to talk with her; Sharon is in a different place, a different situation and if there is anything relevant to share with her, whatever it was that I had interest in sharing - is something else.

My initial understanding, the one that takes me back to my early life insight, is that the person most relevant to share my three O'clock in the morning swirling outbursts of musings, is me. Later it trickles its way to my communications with others. Occasionally it happens on the same day and the rest of it reaches other people some other time. Even the thought that this new device is responsible for my current joy is gently pushed aside by another one. It reminds me that in the past there have been enough occasions where I have encouraged myself to action this way or the other.


In short, I am very satisfied by the purchase of this new device, I am very satisfied with completing the mosaic I am making with Bruce, I continue to look at my employment at Paul Sangha's in a positive anticipation of our next move. And this is just the start.

The age of Surface (Hebrew)

בעקבות קניית טאבלט, המאפשר כתיבה עם מטה הפעלה אלקטרוני (סטילוס), התעוררתי בארבע בבוקר והחלטתי לשחק איתו קצת על המסך. צילום המסך שכאן מסכם את החוויה באופן ראשוני.
עכשיו עסקתי בניסיון לעבור לכתיבה במקלדת אבל קלטתי שזו הממשית, עדיין לא מציגה אותיות בעברית, אז ניתקתי אותה והמכשיר עובר אוטומטית למוד הקלדה על המסך דרך המקלדת הווירטואלית. אז הנה, עוד שטות שהייתי שמח לשתף בה מישהו אחר: ענת ישנה ומביעה הערכה להזדמנויות בהן אני מחכה לבוקר כדי לדבר איתה, שרון במקום אחר במצב אחר ואם יש משהו שיכול להיות רלוונטי לשתף אותה בו, הדבר שבמקור רציתי לשתף אותה בו הוא משהו אחר.
ההבנה הראשונית, שמחזירה אותי כל פעם לתובנת החיים המוקדמת, היא שהבנאדם הרלוונטי ביותר לשתף אותו באיבחות מחשבה מסתחררות כמו אלה שאני חווה בדרך כלל בשלוש בלילה, הוא אני. אחר כך זה מטפטף לתקשורת שלי עם אחרים. מדי פעם זה קורה עוד באותו יום ושאר הזמן זה מגיע איכשהו לאנשים שונים, בדרגות שונות, במקטעים כאלה או אחרים. אפילו המחשבה שהמכשיר החדש מהווה חלק מההנאה, מוצאת את עצמה נהדפת קלות ע"י זו שאומרת שבכל הזדמנות בעבר מצאתי את עצמי מדרבן את דחפי הפעולה של עצמי בדרכים מדרכים שונות.
בקיצור, אני מאד מרוצה מהקנייה של הטאבלט. אני מאוד מרוצה מהשלמת הפסיפס שאני יוצר עם ברוס, אני ממשיך להסתכל על ההעסקה שלי אצל פול סנגה בציפייה חיוביות לבאות. וזו רק ההתחלה.