Pendulum

In fact, maybe we are, after a phase of adjustment, situated in a new reality. Packs of commuters, pedestrians and community at large are holding a device of some sort in their hand. With it one speaks, another is messaging; one device is used to read books and on the other, articles are composed.

Like many innovations that capture our initial reservations, the electronic communications device too, in its many incarnations, attracts a variety of calls of dismissal and reproach. Whether I am among the users of the most cutting edge device or one of the many onlookers, our inclination to mock a new phenomenon feels natural. However, without much delay I become one of the many first users of a technology. I might still have a tinge of unease by succumbing to the trend but embrace the wonders of the novelty or even its limits.

Once more I am on the bus, thinking of the typical grievances that used to be or still are directed towards "the addicted" to technology. As time passes by, those who spend their time device-less look increasingly idle, like bums: "like, don't they have anything more important to do than just sit there, without doing anything? Ha! Riding a bus!"

Pendulum (Hebrew)

בעצם, אולי אנחנו מצויים אחרי תקופה של הסתגלות, במציאות חדשה. קבוצות רצופות של נוסעי תחבורה ציבורית, הולכי רגל ושאר חברי קהילה, מחזיקים בידם מכשיר כלשהו. עם המכשיר הזה אחד מדבר, אחרת מתכתבת; מכשיר אחד משמש לקריאת ספרים ובמכשיר אחר מחברים מאמרים.

כמו הרבה חידושים שתופסים אותנו מגיבים אליהם בהסתייגות ראשונית, גם אביזר התקשורת האלקטרוני על תצורותיו השונות זוכה למגוון קריאות ביטול ותוכחה. בין אם אני ממשתמשי המכשיר התורן או מאלה המבחינים בו מהצד, הנטייה לפתוח במסרים ביקורתיים על ההשלכות השליליות של התופעה מרגישה טבעית. לא עובר זמן רב בדרך כלל וגם אני בין המשתמשים הטריים בטכנולוגיה. אולי אני ממשיך לחוש באי הנחת מהכניעה לסחף אבל מגלה את נפלאות החידוש או אפילו את מגבלותיו.

ושוב אני נוסע באוטובוס וחושב על הטרוניות הראשוניות שהופנו, או עדיין מופנות כלפי "המכורים" לטכנולוגיה. ככל שהזמן עובר, המעבירים את זמנם ללא מכשיר ביד נראים יותר ויותר כמו חסרי מעש, בטלנים: "מה, אין להם משהו חשוב יותר מלשבת כך סתם, מבלי לעשות כלום? נוסעים באוטובוס!"

The age of Surface

Following the purchase of a new tablet that enables the use of and writing with a stylus, I woke up at four in the morning and decided to play with it a bit. The screenshot below provides a preliminary summary of the experience. 

Now, when I tried to switch to the keyboard, I realized that I can  attach the physical one to the device. This is a translation from my piece in Hebrew. I still can't type in Hebrew conveniently on the attached keyboard. So here is another stupidity that I'd be happy to share with someone else: Anat, my wife is still asleep and has already expressed her appreciation in the occasions when I've waited till the morning to talk with her; Sharon, my sister is in a different place, a different situation and if there is anything relevant to share with her, whatever it was that I had interest in sharing - is something else.

My initial understanding, the one that takes me back to my early life insight, is that the person most relevant to share my three O'clock in the morning swirling outbursts of musings, is me. Later it trickles its way to my communications with others. Occasionally it happens on the same day and the rest of it reaches other people some other time. Even the thought that this new device is responsible for my current joy is gently pushed aside by another one. It reminds me that in the past there have been enough occasions where I have encouraged myself to action this way or the other.

In short, I am very satisfied by the purchase of this new device, I am very satisfied with completing the mosaic I am making with Bruce, I continue to look at my employment at Paul Sangha's in a positive anticipation of our next move. And this is just the start.

The age of Surface (Hebrew)

בעקבות קניית טאבלט, המאפשר כתיבה עם מטה הפעלה אלקטרוני (סטילוס), התעוררתי בארבע בבוקר והחלטתי לשחק איתו קצת על המסך. צילום המסך שכאן מסכם את החוויה באופן ראשוני.

עכשיו עסקתי בניסיון לעבור לכתיבה במקלדת אבל קלטתי שזו הממשית, עדיין לא מציגה אותיות בעברית, אז ניתקתי אותה והמכשיר עובר אוטומטית למוד הקלדה על המסך דרך המקלדת הווירטואלית. אז הנה, עוד שטות שהייתי שמח לשתף בה מישהו אחר: ענת, אשתי ישנה ומביעה הערכה להזדמנויות בהן אני מחכה לבוקר כדי לדבר איתה, שרון, אחותי במקום אחר במצב אחר ואם יש משהו שיכול להיות רלוונטי לשתף אותה בו, הדבר שבמקור רציתי לשתף אותה בו הוא משהו אחר.

ההבנה הראשונית, שמחזירה אותי כל פעם לתובנת החיים המוקדמת, היא שהבנאדם הרלוונטי ביותר לשתף אותו באיבחות מחשבה מסתחררות כמו אלה שאני חווה בדרך כלל בשלוש בלילה, הוא אני. אחר כך זה מטפטף לתקשורת שלי עם אחרים. מדי פעם זה קורה עוד באותו יום ושאר הזמן זה מגיע איכשהו לאנשים שונים, בדרגות שונות, במקטעים כאלה או אחרים. אפילו המחשבה שהמכשיר החדש מהווה חלק מההנאה, מוצאת את עצמה נהדפת קלות ע"י זו שאומרת שבכל הזדמנות בעבר מצאתי את עצמי מדרבן את דחפי הפעולה של עצמי בדרכים מדרכים שונות.

בקיצור, אני מאד מרוצה מהקנייה של הטאבלט. אני מאוד מרוצה מהשלמת הפסיפס שאני יוצר עם ברוס, אני ממשיך להסתכל על ההעסקה שלי אצל פול סנגה בציפייה חיוביות לבאות. וזו רק ההתחלה.

Bus Ride Reading (Ignorance is bliss - The Hebrew Version)

ב 2009 כשהורי ביקרו אותנו כאן בוונקובר, יצא לי להבין בהפתעה קלה משהו, שהטריד את יוחנן בתור אבא לילדים שגדלו בבית דובר עברית. באחד מטיולי הבוקר הוא ציין את תחושת היתרון שיש לנו בהשוואה אליו, שגדל אצל הורים דוברי שפות זרות. בשיתוף הזה מצידו, היה משהו מעורר מחשבה. זו אמירה שמכילה רבדים של תחושות כמו תסכול, קנאה והערכה. לפעמים אנחנו עיוורים למכלול המציאות בה אנחנו חלק, עד שמי שאיתנו חולק מה שאצלו. את יכולת ההבעה והכתיבה אני ממילא מנסה לשפר ולזקק בלי קשר. אבל היכולת הזו מיועדת גם לקהל, שבלעדיו אין לה הרבה תכלית.

אולי פרט אירוני במחשבות העולות תוך כתיבת הדברים שכאן, הוא שאף פעם לא הבחנתי אצל אבא במגבלה ביכולת ההבעה. אבל השיחה שבה הוא הצליח להביע את ההכרה שלו באותה מגבלה, ממשיכה להעסיק אותי במפגשים עם אנשים אחרים. אלה שאני מעריך את יכולת ההבעה שלהם כטובה משלי, מהם אני מנסה ללמוד. אלה שיכולת ההבעה שלהם אולי פחותה, איתם אני מנסה להקפיד, מצד אחד על סבלנות ומצד שני על תמיכה. סבלנות בהקשבה ותמיכה במאמץ לנסות.

לקראת יום השלושים לפטירת יוחנן שטרן, הייתי עסוק בכתיבת החיבור בהמשך תוך נסיעה בתחבורה ציבורית. הקשר לפתיחה שלמעלה אולי לא מיידי אם כי טבעי עבורי במכלול החוויות העוברות עלי.

קריאה בתחבורה ציבורית (בורות היא אושר)

במה אנחנו מחפשים תעסוקה? אני קורא ספר בשם 'קריאת רשות' ('קריאה בלתי נחוצה' בתרגום לאנגלית) שאת שם המחברת אולי יום אחד אצליח לזכור ולהגות. השאלה שלמעלה מעסיקה אותי בזמן הקריאה ואחריה. אני תוהה מה מוצא חן בעיני בשורות אותן אני קורא ומה גורם לי להירתע.

בהמשך אני קורא פיסות מידע על ויסלבה שימבורסקה. הבירור הזריז הזה מחזיר אותי ל'קאמפר' הראשונות שקניתי.

ברחובות מילנו 1999, עברתי ליד חלון ראווה שבו הוצג זוג נעלים שגרם לי לעצור. כאילו מצאתי משהו שכל החיים חיפשתי. הן היו יפות באופן לא מובחן כמעט. היופי שלהן הכיל שלוה, נינוחות, ביטחון עצמי. אפשר היה לעבור לידן מבלי להרגיש בכלל. ובכל זאת הן כאילו חיכו לי. כשמדדתי, הנוחות שלהן הפתיעה רק על רקע נסיון העבר, בו מה שנראה נוח מסתבר בדרך כלל כפחות אם בכלל.

הכתיבה של שימבורסקה, המתורגמת לאנגלית, מרגישה מוכרת, בכל זאת זרה, אולי בגלל התרגום, אולי בגלל התחביר. היא "נשמעת" קצת כמו עולה חדש מרוסיה שנמצא בישראל כבר הרבה שנים. השפה רהוטה וקולחת עם מהמורה קלה פה ושם בנגינה. כשאני מדבר אנגלית, מדי פעם חסרות לי מלים. אני ממציא ביטויים שמסבירים את מה שאני מתכוון בצירופים שחדשים לחברה מסביבי. מעמדת הקורא, אני מתרשם שהשפה של שימבורסקה מעוררת בי התרשמות דומה אולי לזו של השומעים אותי במקום בו אני נמצא. מהמקום בו אני נמצא, אני מתחבר חזרה לויסלבה.

כשחזרתי מאיטליה עם הקאמפר החדשות, הסתבר לי שזה מותג ספרדי חם בשוק האפנה האירופאי, כולל ישראל. תהיתי איך הייתי מתייחס לנעליים בחלון אם הייתי יודע על כך מראש. לא מפריע לי להסתובב עם מותג. מפריע לי לקנות אותו רק בגלל שהוא זה. עודד, שקרא לי בעברית חיבור אחד מתוך הספר, חסך ממני את הפרט הלא רלוונטי של פרס הנובל בו זכתה שימבורסקה. כשפניתי לקנות את הספר חשבתי לעצמי, האם אני קונה אותו בגלל שאני מושפע מהמפגש עם עודד או כיוון שמשהו בטקסט היה באמת חזק מספיק עבורי.

אחת השאלות ששאלו את ויסלבה, משוררת פולנית ידועה, שנפטרה בת 89 ב 2012, היתה למה לא פרסמה יותר שירים. התשובה שלה מחזירה אותי לקרוא את החיבורים שלה, "הבלתי נחוצים": "יש כבר סל מיחזור אצלי בחדר".