שינוי ותמורות - הזמן יספר

 

איך השינויים העוברים עלינו יכולים לעורר שמחת חיים?

החיים כרוכים בשינוי ושינוי כרוך בתמורות.

סדנאות במהלך 2023 מתוכננות במרכזי קהילה שונים בוונקובר. תכניות להבאת הסדנה למקומות עבודה נמצאות בתחילת הדרך.

השנה ניצלתי את ההזדמנות לבחון סיפור במשפחה שלי. המציאות הכילה מרכיבים בלתי צפויים שאמנם לא תוכננו אך לא לגמרי הפתיעו. אני גר בוונקובר, BC. משפחתי הביולוגית חיה בישראל.

בסדנת מעשי הסיפורים שלי אנו חולקים סיפורים המעודדים יצירה. אמנם עיסוק באמנות יכול להיות מעורבות לכל החיים, אבל לא צריך להיות אמן כדי ליצור אמנות. יש שטוענים שכולנו אמנים. אני מציג את עצמי כמעצב. אבל זה הסיפור שלי. בסיפור שלך יש שפע של ניסיון שמזמין בחינה.

איך הסיפור הזה יכול להביא אושר לחייך?

בהכנות להעברת הסדנה שלי לציבור, הנחתי שהיא תעניין את מי שנהנים ללמוד כישורים חדשים. אם אני יכול לחלוק משהו מעקרונות היצירה שלי עם אחרים, הנגישות שלי כמעצב מתרחבת. עבודה עם אנשים מעוררת השראה וחמקמקה. יצא לי להיות מדריך בהזדמנויות שונות בחיי. לחילופי הרעיונות והתובנות כאשר אנחנו עובדים יחד יש הכוח לעודד תחושת יעוד. עם האנרגיה הזו, פריצות דרך רבות בעולם התרחשו. במישור האישי, כולנו מחפשים פריצות דרך, גדולות כקטנות.

• אתגרי האיזון בין עבודה וחיים מצריכים שבירת שגרה.
• לעתים, אבדן חיי הקרובים אלינו, לגיל, למחלה, או תאונה מעמיסים עלינו בדרכים לא צפויות.
• אפילו חגיגות יודעות להעמיס על הרגשות או התפקוד.

כל אחת מהדוגמאות שלמעלה מהווה סיפור מהחיים. האם זה הסיפור שלך? נשמע מוכר?

לפני 2022, הפעם האחרונה שאשתי ואני ביקרנו בישראל הייתה ב 2018. בנובמבר 2019 כבר הייתה לנו תוכנית למרץ 2020. בדצמבר 2019 התרוקנו מדפי נייר הטואלט בתגובה לחדשות שהגיעו מסין. בינואר 2020 התחושה עדיין הייתה של תגובת יתר, אבל בכל זאת ביטלנו את כרטיסי הטיסה שלנו והתחייבויות כספיות אחרות. חישוב ההשקעה הכרוכה ביציאה המתוכננת לישראל התברר כדבר הנכון. יהיה קל לזכור את היום, מרץ 16ת 2020. בתי, יצאה למכון הכושר בבוקר. אחר הצהריים, הזמן בו תכננתי לצאת בעצמי לפעילות, הסגר נחת על BC - בריטיש קולומביה. ואכן, היה לנו די מזל עם החזרים מלאים. עם זאת, הם היוו נחמה קטנה ביותר לנוכח מופע האימים של טראמפ ושאר הטרגדיות העולמיות של תקופתנו.

צילומים נוספים של העבודות הקשורות לסדנה אפשר לראות באינסטגרם. דפי מגזינים משמשים ליצירת אובייקטים, מקערות פשוטות ועד מיכלים מפותחים עם מכסה ושעוני קיר. האפשרויות רבות והאופק פתוח

בחצר האחורית, התמודדנו עם סכסוך הולך וגובר עם שכנים בשכירות שלמרות בקשות חוזרות ונשנות המשיכו לקיים מסיבות שבועיות עמוק לתוך הלילה. עדיין הצלחתי לתקן את מדרגות העץ הקדמיות שלנו ולייצב את המרפסת האחורית, גם היא עשויה עץ. הניסויים שלי עם אפוקסי העמידו בסלון שולחן קפה קטן. אחרי דליפות עקשניות במהלך המזיגות השונות, השולחן משמש אותנו בהנאה. משטח השולחן זוכה לצפיות סקרניות מצד האורחים שמתפעלים מאינספור החפצים שנאספו ביציקה. מסגרות מתכת ששימשו יצירת אמנות נשכחת שלי הפכו בשולחן הזה לרגליים.

לאחר חודשים של חוסר ודאות, השכנים הפורעים פונו מהבית ליד. חברותי בוועדה מייעצת של העיר ונקובר הסתכמה בפיצוץ לא לגמרי מפתיע, ובהחלט מצער, בין שתי משתתפות אחרות בה. מופע האימה של טראמפ שנמשך ארבע שנים הסתיים בחריקה של 6 בינואר 2021, שעדיין לא הסתיימה. בפברואר 2022, ולדימיר פוטין הטיל צל על כל משבר אחר בעולם עם ההשתוללות הפוליטית שלו.

לאור הטרגדיות הגלובליות הללו, המחשבה אם כן או לא להזמין כרטיס טיסה לישראל יכולה לטות מעט לכאן או לכאן. אבל ברוב המקרים, לאיומים פוליטיים יש השפעה מועטה על ההחלטה אם ליסוע או לא. בתנו התרגשה לנסות ביקור קיץ. הזיעה הצפויה ביולי בישראל לא הזיזה לה. היא עמדה לחגוג 18 מיד אחרי חזרתנו לוונקובר. האפשרויות שלנו היו מוגבלות בעיקר בזכות ההרשמה שלה ל- UVic בסתיו.

אבל לפני הביקור המתוכנן שלנו ביולי, אחי הצעיר עבר תאונת קטנוע במרץ השנה. אחותי התחילה תהליך של פרידה מבת זוגה של עשר שנים. כבר הייתי רשום לקורס מקוון שנפתח באפריל ב-BCIT. סגרתי עם המרכז הקהילתי Trout Lake על שימוש בחלל לחודשים מאי ויוני להעברת סדנת מעשי הסיפורים שלי. זו הייתה ההזדמנות לבחון את הסיפור של המשפחה שלי. הזמנתי בחטף טיסה ויצאתי לביקור לא מתוכנן מסוף מרץ עד תחילת אפריל. ניגשתי להכנות לביקור הלא מתוכנן בסקרנות לאן האירועים יובילו. חזרתי לוונקובר כדי להשלים את תכנון הסדנה ולהמשיך בקורס המקוון. ואז יצאנו לביקור המתוכנן ביולי.

האם גם לכם קורה שתכניות פשוטות מתממשות לכדי הפתעה בכל צעד של הדרך?

ביולי חזרתי עם האשה והבת לביקור המתוכנן. הביקור הקודם דרבן אותי להשקיע בתכנון כזה שיהיה מספיק גמיש להפתעות. ידענו שיהיה חם. הזמנו מקום בתל אביב לכמה ימים. גם בירושלים הזמנו מקום, שם גרה אמי מאז ומעולם, ובגפה - מאז פטירת אבי ב 2015. מספר משבצות זמן סומנו עם פעילויות שעניינו אותנו ובכך הסתיימו ההכנות. 

חוויות שדה התעופה - החלפת מטוס במהלך הדרך - היו גיהנום בשני הכיוונים. בליל הנחיתה בישראל, אמי עברה שבץ קל. שלוש המזוודות שלנו נשארו תקועות בשדות תעופה שונים בדרך. בתיקי היד היו לנו מספר פריטי לבוש שהשכלנו לארוז. היה קצת מוזר להווכח שהביקור המשיך כמעט ללא התאמות מיוחדות, אם כי הוא בפרוש נעשה מבורדק הרבה מעבר למתוכנן. שתי מזוודות הגיעו ליעדן (לרשותנו) שבוע אחרי הנחיתה בישראל. השלישית עדיין חיכתה להזדמנות שלה. ענת, אשתי, נדבקה בקוביד מספר ימים לפני הטיסה חזרה הביתה. ענבל, בתנו ואני יצאנו שליליים בבדיקה כך שעלינו כמתוכנן על הטיסה הביתה. ענת עברה לקיבוץ הוריה להסתגר שם וחזרה לוונקובר שבוע מאוחר יותר. המזוודה השלישית הגיעה לישראל כיום לפני המראת ענת, מה שהחזיר את שתיהן בשלום לוונקובר.

 פסל מתכת של יופ דה יונג במרום גולן

את הביקור ההוא תיארה ענבל, בתור הכאוטי ביותר שהיה לה עד כה (בחייה הקצרים). כפי שצוין קודם, החיים כרוכים בשינוי ושינוי כרוך במעבר. אנחנו עושים מהלך והמהלך הופך אותנו למי שאנחנו. הסיפור של השנה הזו בקושי התחיל, ובכל זאת הפרקים שלה כבר נרקמו לפני עשרות שנים.

ריצת ניקיון

אפשר להתייחס להצטברות הלכלוך ברחובות בדומה לעלים הנושרים מהעצים. חלק מהזבל אפילו לא מכוון: נייר עף ברוח; עטיפות שונות אכן נשמטות בטעות; ציפורים אוספות אשפה ממקום אחד ומשליכות אותה במקום אחר... אבל הזנחה מעשה ידי אדם נוטה לעודד הזנחה.

בספרו של מלקולם גלדוול: Tipping Point הוא דן בתהליך. אני בטוח שיש עוד המון מחקרים שמצביעים על אותה מסקנה: הזנחה מעשי ידי אדם מסכנת את החברה עד כדי מפגעים פליליים של ממש. מלקולם גלדוול, מסתבר, מקיים שגרת ריצות ארוכות. פרט שולי, אבל נוח לדרבון, בניסיון שלי לשמר שגרה דומה.

אחרי הפסקה ארוכה, התחלתי שוב עם כמה ריצות קצרות בשכונה, עד החזרה לשגרת החמשה קילומטר שלי. חלק מהשגרה הזו הוא הליכת צינון ושחרור שרירים בשבילי הפארק, סביב מגרש המשחקים ומגרש הכדורסל. זה המקום שבו ראיתי הבוקר מספרי ציפורניים, מלבד הכוסות החד פעמיות האופייניות ואריזות המזון הפזורות פה ושם. 

אני חי עם ענת ינאי בפרוור של וונקובר, העיר הגדולה במערב קנדה. משהו בדמות המכשיר החד במרחב הציבורי גרם לי לפעולה מיידית. בהזדמנויות שונות בעבר חזרתי לפארק קצת מאוחר יותר -לעשות ניקיון זריז. אני לא מתנדב בנפשי, אבל מדי פעם זה מרגיש בסדר לעשות משהו בשביל החברה.

דמותו של גיורא קפצה מיד בדמיוני. ביולי השנה, הייתי עם ענת וענבל בתנו, בביקור משפחתי בישראל. בילדותי היינו מבקרים בבית השיטה, שם חיה בת דודה של אמי. הביקור בקיבוץ תמיד הרגיש עבורי כמו בריחה במנהרת הזמן למקום קטן וחברותי. כמעט תמיד גרתי בעיר. הרגשתי לגמרי בבית באלמוניות שהעיר מספקת. ישראל היא מדינה קטנטנה והזרות העירונית אף פעם לא הפריעה לי להתחבר עם זרים. 

אמנם גם על עין השופט עוברים שינויים כמו בכל מקום אחר, אבל הוא עדיין חממה קהילתית לעומת הניכור הפרוורי אליו אני רגיל כל כך. הקיבוצים של היום הופכים בהדרגה למגוון קהילות שאינן שונות מדי מפרוורים עירוניים. יישוב חקלאי כמו עין השופט נמצא אולי רבע שעה נהיגה מיוקנעם, העיר הקרובה. מה זה אם לא פרוור?

ואכן, גיורא יוצא כל בוקר לטיול רגלי בשכונה (הקיבוץ). כשאנחנו אצלם, אני תמיד נהנה להצטרף אליו. האוויר הצח, השקט של הבוקר והפעילות - כולם נהדרים כחלק מהחופש שלי. אמרתי לגיורא (בחיבה) שאם הוא היה בעיר, הוא בטח היה מוכר כאותו זקן תימהוני שאוסף את הזבל של כולם. במציאות של ההתיישבות האנושית, לא משנה היכן אתה נמצא, מעט מאוד אנשים טורחים לנקות אחרי אחרים. זה פשוט לא עובד ככה.

אם כבר, כשהבלגן יוצא משליטה, אנשים יוצרים קבוצות התנדבות שמתאספות לעשות משהו. שם אחד שנמצא בשימוש בימים אלה הוא מסיבת ניקיון (Clean Up Party). יש אנשים שמקימים קבוצות ללא מטרות רווח וחלק פשוט נעשים פעילי שכונות. 

ביום כדור הארץ, מתקיים אירוע עולמי הקורא לאנשים להתאסף כיחידה (https://bit.ly/3PrCZmq). זה לא רעיון רע. מה שמסקרן אותי הוא שברמה האישית, אדם מוצא את עצמו מתמודד עם מחסומים מיידיים לפעולה מיידית, כלומר לאסוף אחרי אחרים בעצמך. זה פשוט לא ריאלי. אתה יכול לבלות את כל חייך באיסוף הזה וזה לעולם לא ייגמר. אתה עלול לספוג לעג מהמשפחה והחברים. ובאמת, יש לך דברים אחרים לטפל בהם.

    יבול של הליכת בוקר- יולי 9 2022

גיורא יודע את זה. והוא ממשיך לאסוף את כל מה שהוא מצליח בטיולי הבוקר שלו. כשהצטרפתי אליו, אפילו הבאתי שקית מהבית כדי להקל על איסוף האשפה שלנו. תיארתי לי שניתקל ביותר פריטים ביחד מאשר כשהוא לבדו. גיורא אמר לי שהוא מתכנן לקדם את הרעיון של מתנדבים שיקיימו תורנויות ניקיון. 

ככל שהחברה שלנו גדלה, אנו יוצרים מערכות שנועדו לשרת את הצרכים המשותפים שלנו. צרכים אלה ממשיכים להתפתח ככל שהמערכות התומכות בהם מתבססות ואז מתיישנות. האופן שבו אנו מתמודדים עם השינויים הללו משפיע על איכות החיים שלנו. ככל שהקהילה קטנה יותר, כך קל יותר לזהות את האתגרים ולטפל בהם. אבל גם בקהילה קטנה, רוב הקשיים נובעים מהאנשים המעורבים. לא כל כך בגלל אשמתו של מישהו מסוים. יותר בזכות נקודות המבט והאינטרסים השונים של המעורבים. בהתייעצויות, ההבדלים עלולים להסתיים בעימות או להיפתר לטובת כולם. אבל תהליכים דורשים זמן. 

ועד שיעבור הזמן, תמשיכו ודאי לראות את גיורא מרים בקבוק פה ועטיפה אבודה שם.

תודה גיורא וכמובן שאר פעילי הניקיון העלומים.

מוזיקה היא משמעת

יחידת מגורים הופכת לבית ברגע שאני מתקין בה את מערכת הסאונד שלי. אפילו דירה ליד רחוב רועש יכולה להיות מוגנת על ידי מערכת סטריאו נכונה והמוזיקה הנכונה. נכון, אני נהנה ממוזיקה. אבל היא גם מקור משמעותי בחיי למשמעת.

ספתליב, סבתא שלי, גרה במרכז העיר ירושלים. אהבתי לבלות בדירה שלה, להקשיב לתקליטים על פטיפון ה Akai שלה. אצלנו, משק בית עמוס בשני הורים שתלטנים וארבעתנו, הילדים, לא היו יותר מדי הזדמנויות לשמוע תקליטים, שלא לדבר על ליהנות מהם. וההורים שלי ממילא לא טרחו להשקיע במערכת סאונד ראויה. לכן, כאשר הוזמנתי על ידי סבתא להחנות את האוסף שלי בסלון שלה, עשיתי את זה ומאותו יום לא הבטתי לאחור.

פרט מעטיפת התקליט של קינג קרימזון, In the court of the crimson king

בין המדפים המציגים קריסטלים ופריטים יקרי ערך אחרים, שניים הוקדשו לרמקולים מרשימים. סבתא שלי לא הייתה חובבת אודיו גדולה. גם אני לא. אבל היא הייתה אדם ממושמע, וידעה מה היא רוצה. היא הזמינה יועץ אודיו לביקור שבעקבותיו קיבלה המלצות. כמעט אף פעם לא הקשבתי למוזיקה הקלאסית בתקליטיה שלה. אבל הסאונד היה מרהיב.

'ליב' היה הקיצור האהוב עלינו לשמה האמיתי - ליביה. בכינוי 'ספתליב' השתמשנו בינינו. החלונות הקדמיים של דירתה פנו לאחד הרחובות העמוסים במרכז העיר. כאשר היו סגורים, הם סיפקו בידוד סביר מהרעש שבחוץ. הודות לרעש הזה, יכולתי להאזין לתקליטים שלי מבלי לדאוג שמי מהשכנים יתלונן. וכשסבתא סיימה את היום בחנות שבבעלותה, היא אפילו אהבה כמה מהלהקות להן האזנתי.

"רק תחליש קצת את המוזיקה," היא הייתה מבקשת. "שהשכנים לא יבואו."

מאוחר יותר, כשהייתי סטודנט בתל אביב, הדירה שלי הייתה ממוקמת ליד אחד הרחובות הרועשים בעיר. לא בזכות הניסיון שלי עם "אולם המוזיקה" של סבתא. זה מה שיכולתי להרשות לעצמי. גם יחידות המדפים שלי לא היו באיכות גבוהה כמו אלה שבאולם המוזיקה. אבל הם תמכו ברמקולים באיכות שאהבתי. בכל ביקור של אחי, אפילו יותר מה - M&Ms, הוא ממש העריך את האפשרות להאזין איתי למוזיקה. 

מני, כשמו היום, נהג לבקר אותי פעם בשבוע למשרה חלקית שהייתה לו בעסק מקומי. בכל פעם שהגיע לסלון שלי, הוא מתח במהירות את ידו לצנצנת הקרמיקה שלי, שם שמרתי את ה - M&Ms. היה לה מכסה והיא הכילה בדיוק את חבילת חצי הקילו שרכשתי פעם בכמה חודשים. חצי קילו הספיק לי בדרך כלל לחודש.

"אני לא מאמין שיש כאן משהו עדיין," הוא הפטיר בהתפעלות.

"טוב, נו, אני לוקח רק את הכמות לאותו יום ואוכל אותם מהצלחת."

או

"אתה מכיר אותי, אני הנכד של ספתליב," אמרתי.

השנתיים שהפרידו בינינו מאז לידתי, הפכו ככל שגדלנו לחסרות משמעות. ובכל זאת, על פי רוב, בילדותנו, הייתי אני זה שמביט בו בהערצה. שנינו שמענו מסבתא בנפרד את סיפור הבוטנים. אבל נראה לי שאצלי הסיפור נתפס. במשך שנים, היה לי אצלה ביקור שבועי. האם אני בנאדם ממושמע יותר?

ספתליב אכן הייתה אדם ממושמע. כעשרים שנה ניהלה לבדה את חייה וחנותה במרכז העיר לפני שנפטרה. בשנות העשרים לחייה, סבתא הגיעה לירושלים של טרום הקמת המדינה. בעידודו של אביה עברה לארץ ישראל מצ'כוסלובקיה, לפני שהנאצים השתלטו עליה ב-1938.

המלחמה באוקראינה של 2022 היא תזכורת קודרת לאופן שבו נדרשת משמעת בהתמודדות עם רודני העולם. האם אנחנו מתקרבים למלחמת עולם במלוא מובן המילה, או שהטרגדיה הזו תישאר סיוט לאלה המושפעים ממנה ישירות? אפשר היה לחשוב שמגפת הקורונה של 2019 החזירה לכולנו מידה סבירה של רוגע ואחריות, אבל מי אנחנו במובן הזה? מי אני? אנחנו רק מקשיבים למוזיקה שלנו וצורכים את ה M&Ms שלנו או כל מזון נוחות אחר לצורך העניין.

יום אחד סיפרה לי ספתליב על מפגש משפחתי מהתקופה הראשונה בירושלים. היא הייתה קצת ביישנית, לא מכירה לגמרי את כל קרובי המשפחה והאורחים. היא מצאה מקום שקט מול שולחן הקפה בסלון. מכל הפינוקים שהונחו על השולחן (לא היו יותר מדי), קערת הבוטנים פיתתה אותה ביותר. בילדותה בוטנים היו החטיף האהוב עליה. הקלויים שהוגשו במפגש המשפחתי ההוא היו מדהימים. היא לקחה חופן ולעסה אותם בהיסח דעת מנומס.

"אז, את אוהבת בוטנים," חייך אליה בן משפחה במבט מאשר.

עדיין יכולתי לשמוע את הבושה הבוערת בה, יותר מארבעים שנה אחרי, כשהיא סיפרה לי את הסיפור הזה. היא אכלה את כל תכולת הקערה.

"מאותו יום," היא אמרה, "לא נגעתי יותר בבוטנים!"

אם אני זוכר נכון את התגובה שלי באותו הזמן, זה היה משהו כמו, "וואו! אני מניח שהם לא היו מוטרדים מזה כמוך." כמה שנים לאחר מכן הבנתי שאני נושא בתוכי עומס דומה למדי של בושה.

הייתה לי ההזדמנות המפוקפקת לצפות בסרטון בו נראה מה שקורה לכלב שנחשף לגז עצבים. הסרטון הזה היה חלק מאימון שהייתי צריך לעבור בזמן שירותי הצבאי בישראל. בסוף העינויים, הכלב שכב מת בשלולית הצואה של עצמו. אם ידע הוא כוח, אז סוג כזה של ידע גרם לבטן שלי לשקשק כמו מכונת כביסה. אז כן, אולי יש לי בטן חזקה כי לא הקאתי. אבל בזמנו, הידע הזה לא הרגיש מעצים בכלל.

ואז, ב-1991 במלחמת עיראק, הייתי מתוסכל מההצלחה של סדאם חוסיין בטרלול החברה הישראלית. אף אחד לא באמת ידע אם היו לו טילים כימיים. אפילו אמינות איומיו לשגר אותם הוטלה בספק. אז כבר גרתי באותה דירה בה אחי נהנה מאוחר יותר מה M&Ms שלי. כולם סביבי היו באובססיה סביב המלחמה. הדחף שלי היה לפטור את כל זה בביטול. התחושה שאנחנו בובות במשחק שלאף אחד מאיתנו אין עליו שליטה הייתה בלתי נסבלת. האמנתי, כמו רבים בתקשורת, שטילים לא יינחתו בישראל.

דבר מזה לא היה חשוב. התורים למסכות אב"כ היו בחדשות. לא רק שהם היו ארוכים להחריד, הם גם חשפו את הצדדים המכוערים בחברה. היו אנשים שנאבקו זה בזה. אחרים התנהגו בבריונות כלפי מתנדבים ואנשי צוות שניסו להעביר לכולם את האספקה המידלדלת. סירבתי להזמין מסכת אב"כ.

מידע מוטה, דיסאינפורמציה, הונאה וטקטיקה, כולם בשימוש אפילו בעתות שלום. במשברים ובזמן מלחמה, חוסר הוודאות שהם מקדמים הופך למציאות הקשה. אנשים שונאים אי ודאות. אני שונא תורים.

אחד הטילים העיראקיים הראשונים פגע בחנות לא רחוק הרבה יותר מ-500 מטרים מהדירה שלי. ובכן, טעיתי. ועכשיו עמדתי למות מגז עצבים. עדיין הייתי מתוסכל מכל ההיסטריה שהתעמולה הזו הכניסה לחיינו. עם זאת, הייתי מודאג יותר מכך שהגוף שלי יימצא בשלולית הצואה של עצמי, בדיוק כמו הכלב ההוא בסרטון מהתקופה שלי בצבא.

אפילו הייתי משועשע להתרשם כמה מהבושה של סבתא שלי הכלתי בתוכי. הצורך שלנו בשליטה מוחלטת הוא חסר תוחלת. עם זאת, השעה הייתה 2 או 4 לפנות בוקר. נותרו כמה שעות לפני שיכולתי לעשות משהו מועיל. קמתי מהמיטה. הלכתי לשירותים ושחררתי את כל מה שהצלחתי לדחוף החוצה. כשסיימתי, חזרתי למיטה ועסקתי במחשבות ובתוכניות בציפייה לנשום את המולקולות הראשונות של גז העצבים.

לפני מרץ 2020, כשהמגפה הגיעה לחופינו, הציפייה ללא נודע הרגישה דומה לימים שלפני מתקפת הטילים העיראקיים. לא היה באמת משהו שיכולנו לעשות חוץ מלהישמע לכמה הנחיות ולחכות.

פרט מעטיפת התקליט של קינג קרימזון, Discipline

זמן רב קודם, היה למשק הבית הקטן שלי נגן CD פשוט. בימי הסגר, הוא התחיל לטעות בקריאת חלק מהסי.דים שאנחנו מנגנים. ניקוי מהיר של עדשת הלייזר פתר את העניין. עם זאת, אמרתי לאשתי ולבתי שכדי לשדרג את חווית ההאזנה שלנו, אולי כדאי שנחפש ציוד טוב יותר. מהיום שהמערכת הקומפקטית החדשה הונחה על המדף, לא הבטנו לאחור.

Is the 'Grouse Grind' a reflection of Vancouver Culture?

If my first impression of the Grouse Grind was of a touristy experience, it still held a charm that allowed me to occasionally go back and enjoy it. The intensely corporate context of the site is still physically challenging and socially compelling.

In 2003 I took a photo that managed to capture the magic of that year's climb. The first time we took our daughter with us in 2006, she bravely slept most of the way up, sitting on my shoulders, her head resting firmly on mine.

In 2009 my parents visited us from Israel for the first time. Our relatives from Portland joined us to spend some family time with them. We all went out to enjoy the place, most of the pack taking the cable car. Phyllis, my relative's wife and I took what turned out to be the bonding experience of walking up the hill.

A few years later, my in-laws were seriously injured by a car on a visit to Germany. This happened just a month before we were scheduled to have a family vacation in Israel. The timing was such, that sticking to plan was the most helpful choice. They were helped back home by Anat's brothers. We kept on with preparing the now slightly changed context of our visit. Just two weeks before flying to Israel, we took Inbal for her first on-foot Grouse Grind. Inbal, then nine years old asked me after completing the course: "do you think grandpa would manage the climb?" "Sure." I responded. "Even grandma could." Inbal, in surprise: "You think so?" "Of course." I continued. "She might not want to, but she definitely could."

It is an atypical warm summer in Vancouver this year. Still, nothing compared with other regions in the world. Again, in a few months we are scheduled for a visit in Israel. Anat's parents are planning their vacation in Tanzania a few days from now. Inbal's second climb to the Grouse was an uneventful, enjoyable weekend experience.

However, my impression is that the place has become even more touristy; even more corporate. The socially compelling side of the physical challenge looks to me now a bit like an anthropological observation opportunity. I enjoyed walking along a family whose daughter, younger than Inbal, patiently waited for her parents, guiding her even younger sibling. The effort makes for talking to be minimal, but the occasional exchange with others gives a curious sense of community.

While my leisurely pace is still that of a fit person, the many competitive climbers make me think of the diversity of participants in this venue. In the past I was amused to think that although walking up the path is not for everyone, it could sometimes feel like you're in the middle of a downtown sidewalk. I was reminded of that thought while braving one of the narrower sections of stairs, close to the top.

Some people were a step or two in front of me, a few behind me. Not a lot of room for passing or letting others pass. You just wait patiently for the next widening of the path to make your move. If at any point someone lets you through, a quick thank you is all that is exchanged. Then the breath and steps of a quicker climber were getting closer until I hear from behind an impatient "excuse me". There isn't a lot of room to move sideways so I continue climbing. When she asks again and passes the pack I am with I'm not sure whether I'm amused or irritated. As a newly minted Canadian I probably should have said "Sorry". Being who I am I'm happy to have avoided a confrontational "Excuse me!"

Just Watching

Since my previous post, Marylee and I have shared a few interesting experiences. At the Burnaby Public Library I saw her talk about "Life from the Land". Then came Balcony Tales by Helle Windeløv-Lidzélius. Marylee saw it in DOXA. Anat and I watched it at home. Birders: The Central Park Effect by Jeffrey Kimball made me take the DVD from the library and have a home screening for the lot of us, Marylee, Anat, Inbal and I.

Our day in North Vancouver. Monday, May 18th 2015

Monday, May 18th was a bright, partly cloudy day. Inbal was handed a spare pair of binoculars and we headed towards a small pond where the ducks were doing their job caring for a bunch of ducklings that were past the chick stage. It is truly magical to watch the view magnified several times through the binoculars. It's not a bad idea to remind a ten year old about some safety issues such as removing the binoculars from the eye while walking and such.

Heron waiting patiently for its catch.

Between the four locations marked on the map there was much walking and watching. We didn't return home as fanatic birders but the fun of watching birds and hearing stories about them will stay with us. One of the highlights was the reminder that birds are everywhere in the city. Marylee wanted to show us a hanging nest she's seen the other day on 5th. When we got there she realized that the tree must be a block or two away. But then Inbal noticed another hanging nest on a tree beside us. We got there just as the parents were feeding their chicks, which were probably just a little more excited to be fed than us observing the excitement.

Robin pecking the grounds at Harbourside.

Still, the presence of humans in the environment and their influence on it always raise the awareness of the challenges wildlife face in their survival. Our own passive form of watching movies about nature and wildlife is just one step in caring for a balance in ecosystems. Some of the Central Park birders of New York express an awareness to how bizarre they might look to "outsiders". I think we should keep in mind that there would always be someone watching us and considering to join. This is the audience that should interest me. The engagement with uninterested people can come in other ways.

Pigeon Gillemot on its way from one side of the pier to the other.

Urban wildlife flock to the city because of the opportunities to feed, breed and have shelter. Our ways of building and maintaining the city are not geared towards the well being of wildlife. And yet there are many who find the benefits of our systems. Observation, one of humans' core skills responsible for the achievements of our society allows us to notice the effect of our environment on the one we grew out of.

Bushtit rushing away to find more food.

It always intrigues me to find connections. From the walks with Marylee I am reconnected to the discussion of wildlife in urban settings. Our discussion waves through endless other topics that allow me to weave another set of thoughts into the quilt of a larger story. And it doesn't end there. What remains is a fleeting moment of beauty.

Time for walking, time for talking

Marylee and I were discussing a jog one day. In her interest to show me some of the lovely birds you can notice anywhere you go in the city it was just a matter of finding the right day. At about 8 am it takes a while until I manage to board the Skytrain. Then another fifteen minutes pass and I am at the Lonsdale Quay where we get together on a sunny April morning.

Apart from birds, Marylee takes photos and videos of urban action of interest. She is a storyteller, who is busy living her life to the fullest. I have recently helped her set up a blog dedicated to documenting those jogs she takes. Gradually we are going through the various tools in WordPress that allow you to share your stuff out in the world.

A wide variety of landscapes can be experienced when you let yourself wander without constraints of time.

Using the path making tool in Google Maps is not perfect in terms of interface but it works. The first walk we had together turned out to be about 5.5 KM long. Strangely there is a bridge spanning the Mosquito Creek's flow into the bay that is inaccessible to the general public. The Squamish Nation Reserve has private property signs along its roads. As pedestrians we take the liberty to use them instead of the noisy streets surrounding the reserve. We later walk beside the heavy traffic on our way back to the Quay.

If you have patience, you might get a shot of the heron shooting at a stray fish. Not much luck this time for me.

Many ducks can be seen in and out of the water. In the sky you can notice seagulls, crows and ravens. Within the Vancouver Shipyards territory, an eagles' nest can be seen high up atop one of the massive cranes. How well the birds are faring is hard for me to know. Some of the challenges for urban wildlife are documented by organizations such as the Vancouver Avian Research Centre.

At least when this guy moved, the spread of its wings was magnificent.

Our walk continues on the Spirit Trail that has steadily evolved since the first decade of the millennium. The lovely pedestrian bridge over the train tracks takes us to 1st street west, where we head back east. We take one of the patterned crosswalks to get to the north side walk. The traffic is pretty heavy now. We grab a coffee and a tea to chat a bit about Galapagos and Darwin. Marylee is working on the third edition of her book. I am in the middle of reading a biography of Darwin written by Janet Browne.

We called this a Jalk. Marylee is the one of us jogging. For me the pace is quick walking. The point is having a good balance of exercise and companionship. Along the way we enjoy the scenery that is changing as we move in space. Our memories and projections notice the changes that the scenery is going through in time as well.

I got to know of the Spirit Trail through one of my submissions for public art in North Vancouver. The patterned crosswalks are another feature of this city's care for the public realm.

The Age of Walking

In  a high end fashion shop in Tel Aviv I am curiously browsing through items that seem pointless to consider for my then bachelor condition. Even in my current marital status I would probably avoid spending the amounts marked on the labels in that shop. This happened sometime before my moving to Canada. A man approaches me dressed up in a suite and tie and asks me for directions to a place that is a fair distance away.

I ask the shop attendant whether they have a phonebook so that its map will facilitate my response. As I show him our location and point to his destination I ask him whether he intends to ride or walk. Each decision would result in a slightly different route. The guy takes my question as an implication of a different kind and asks “Why, do you think I’m too old to walk there?” I smile and say that even people my age occasionally take a car or a bus for that distance.

“How old are you?” he asks in a politely confrontational smile.
“Thirty three” I say.
His smile changes into a gaze of recognition.
“Oh. I’m ninety...” he says.

We greet each other farewell and the man steps out to continue his walk.