ריצת ניקיון

אפשר להתייחס להצטברות הלכלוך ברחובות בדומה לעלים הנושרים מהעצים. חלק מהזבל אפילו לא מכוון: נייר עף ברוח; עטיפות שונות אכן נשמטות בטעות; ציפורים אוספות אשפה ממקום אחד ומשליכות אותה במקום אחר... אבל הזנחה מעשה ידי אדם נוטה לעודד הזנחה.

בספרו של מלקולם גלדוול: Tipping Point הוא דן בתהליך. אני בטוח שיש עוד המון מחקרים שמצביעים על אותה מסקנה: הזנחה מעשי ידי אדם מסכנת את החברה עד כדי מפגעים פליליים של ממש. מלקולם גלדוול, מסתבר, מקיים שגרת ריצות ארוכות. פרט שולי, אבל נוח לדרבון, בניסיון שלי לשמר שגרה דומה.

אחרי הפסקה ארוכה, התחלתי שוב עם כמה ריצות קצרות בשכונה, עד החזרה לשגרת החמשה קילומטר שלי. חלק מהשגרה הזו הוא הליכת צינון ושחרור שרירים בשבילי הפארק, סביב מגרש המשחקים ומגרש הכדורסל. זה המקום שבו ראיתי הבוקר מספרי ציפורניים, מלבד הכוסות החד פעמיות האופייניות ואריזות המזון הפזורות פה ושם. 

אני חי עם ענת ינאי בפרוור של וונקובר, העיר הגדולה במערב קנדה. משהו בדמות המכשיר החד במרחב הציבורי גרם לי לפעולה מיידית. בהזדמנויות שונות בעבר חזרתי לפארק קצת מאוחר יותר -לעשות ניקיון זריז. אני לא מתנדב בנפשי, אבל מדי פעם זה מרגיש בסדר לעשות משהו בשביל החברה.

דמותו של גיורא קפצה מיד בדמיוני. ביולי השנה, הייתי עם ענת וענבל בתנו, בביקור משפחתי בישראל. בילדותי היינו מבקרים בבית השיטה, שם חיה בת דודה של אמי. הביקור בקיבוץ תמיד הרגיש עבורי כמו בריחה במנהרת הזמן למקום קטן וחברותי. כמעט תמיד גרתי בעיר. הרגשתי לגמרי בבית באלמוניות שהעיר מספקת. ישראל היא מדינה קטנטנה והזרות העירונית אף פעם לא הפריעה לי להתחבר עם זרים. 

אמנם גם על עין השופט עוברים שינויים כמו בכל מקום אחר, אבל הוא עדיין חממה קהילתית לעומת הניכור הפרוורי אליו אני רגיל כל כך. הקיבוצים של היום הופכים בהדרגה למגוון קהילות שאינן שונות מדי מפרוורים עירוניים. יישוב חקלאי כמו עין השופט נמצא אולי רבע שעה נהיגה מיוקנעם, העיר הקרובה. מה זה אם לא פרוור?

ואכן, גיורא יוצא כל בוקר לטיול רגלי בשכונה (הקיבוץ). כשאנחנו אצלם, אני תמיד נהנה להצטרף אליו. האוויר הצח, השקט של הבוקר והפעילות - כולם נהדרים כחלק מהחופש שלי. אמרתי לגיורא (בחיבה) שאם הוא היה בעיר, הוא בטח היה מוכר כאותו זקן תימהוני שאוסף את הזבל של כולם. במציאות של ההתיישבות האנושית, לא משנה היכן אתה נמצא, מעט מאוד אנשים טורחים לנקות אחרי אחרים. זה פשוט לא עובד ככה.

אם כבר, כשהבלגן יוצא משליטה, אנשים יוצרים קבוצות התנדבות שמתאספות לעשות משהו. שם אחד שנמצא בשימוש בימים אלה הוא מסיבת ניקיון (Clean Up Party). יש אנשים שמקימים קבוצות ללא מטרות רווח וחלק פשוט נעשים פעילי שכונות. 

ביום כדור הארץ, מתקיים אירוע עולמי הקורא לאנשים להתאסף כיחידה (https://bit.ly/3PrCZmq). זה לא רעיון רע. מה שמסקרן אותי הוא שברמה האישית, אדם מוצא את עצמו מתמודד עם מחסומים מיידיים לפעולה מיידית, כלומר לאסוף אחרי אחרים בעצמך. זה פשוט לא ריאלי. אתה יכול לבלות את כל חייך באיסוף הזה וזה לעולם לא ייגמר. אתה עלול לספוג לעג מהמשפחה והחברים. ובאמת, יש לך דברים אחרים לטפל בהם.

    יבול של הליכת בוקר- יולי 9 2022

גיורא יודע את זה. והוא ממשיך לאסוף את כל מה שהוא מצליח בטיולי הבוקר שלו. כשהצטרפתי אליו, אפילו הבאתי שקית מהבית כדי להקל על איסוף האשפה שלנו. תיארתי לי שניתקל ביותר פריטים ביחד מאשר כשהוא לבדו. גיורא אמר לי שהוא מתכנן לקדם את הרעיון של מתנדבים שיקיימו תורנויות ניקיון. 

ככל שהחברה שלנו גדלה, אנו יוצרים מערכות שנועדו לשרת את הצרכים המשותפים שלנו. צרכים אלה ממשיכים להתפתח ככל שהמערכות התומכות בהם מתבססות ואז מתיישנות. האופן שבו אנו מתמודדים עם השינויים הללו משפיע על איכות החיים שלנו. ככל שהקהילה קטנה יותר, כך קל יותר לזהות את האתגרים ולטפל בהם. אבל גם בקהילה קטנה, רוב הקשיים נובעים מהאנשים המעורבים. לא כל כך בגלל אשמתו של מישהו מסוים. יותר בזכות נקודות המבט והאינטרסים השונים של המעורבים. בהתייעצויות, ההבדלים עלולים להסתיים בעימות או להיפתר לטובת כולם. אבל תהליכים דורשים זמן. 

ועד שיעבור הזמן, תמשיכו ודאי לראות את גיורא מרים בקבוק פה ועטיפה אבודה שם.

תודה גיורא וכמובן שאר פעילי הניקיון העלומים.

The Age of Walking

In  a high end fashion shop in Tel Aviv I am curiously browsing through items that seem pointless to consider for my then bachelor condition. Even in my current marital status I would probably avoid spending the amounts marked on the labels in that shop. This happened sometime before my moving to Canada. A man approaches me dressed up in a suite and tie and asks me for directions to a place that is a fair distance away.

I ask the shop attendant whether they have a phonebook so that its map will facilitate my response. As I show him our location and point to his destination I ask him whether he intends to ride or walk. Each decision would result in a slightly different route. The guy takes my question as an implication of a different kind and asks “Why, do you think I’m too old to walk there?” I smile and say that even people my age occasionally take a car or a bus for that distance.

“How old are you?” he asks in a politely confrontational smile.
“Thirty three” I say.
His smile changes into a gaze of recognition.
“Oh. I’m ninety...” he says.

We greet each other farewell and the man steps out to continue his walk.