The age of Surface

Following the purchase of a new tablet that enables the use of and writing with a stylus, I woke up at four in the morning and decided to play with it a bit. The screenshot below provides a preliminary summary of the experience. 

Now, when I tried to switch to the keyboard, I realized that I can  attach the physical one to the device. This is a translation from my piece in Hebrew. I still can't type in Hebrew conveniently on the attached keyboard. So here is another stupidity that I'd be happy to share with someone else: Anat, my wife is still asleep and has already expressed her appreciation in the occasions when I've waited till the morning to talk with her; Sharon, my sister is in a different place, a different situation and if there is anything relevant to share with her, whatever it was that I had interest in sharing - is something else.

My initial understanding, the one that takes me back to my early life insight, is that the person most relevant to share my three O'clock in the morning swirling outbursts of musings, is me. Later it trickles its way to my communications with others. Occasionally it happens on the same day and the rest of it reaches other people some other time. Even the thought that this new device is responsible for my current joy is gently pushed aside by another one. It reminds me that in the past there have been enough occasions where I have encouraged myself to action this way or the other.

In short, I am very satisfied by the purchase of this new device, I am very satisfied with completing the mosaic I am making with Bruce, I continue to look at my employment at Paul Sangha's in a positive anticipation of our next move. And this is just the start.

The age of Surface (Hebrew)

בעקבות קניית טאבלט, המאפשר כתיבה עם מטה הפעלה אלקטרוני (סטילוס), התעוררתי בארבע בבוקר והחלטתי לשחק איתו קצת על המסך. צילום המסך שכאן מסכם את החוויה באופן ראשוני.

עכשיו עסקתי בניסיון לעבור לכתיבה במקלדת אבל קלטתי שזו הממשית, עדיין לא מציגה אותיות בעברית, אז ניתקתי אותה והמכשיר עובר אוטומטית למוד הקלדה על המסך דרך המקלדת הווירטואלית. אז הנה, עוד שטות שהייתי שמח לשתף בה מישהו אחר: ענת, אשתי ישנה ומביעה הערכה להזדמנויות בהן אני מחכה לבוקר כדי לדבר איתה, שרון, אחותי במקום אחר במצב אחר ואם יש משהו שיכול להיות רלוונטי לשתף אותה בו, הדבר שבמקור רציתי לשתף אותה בו הוא משהו אחר.

ההבנה הראשונית, שמחזירה אותי כל פעם לתובנת החיים המוקדמת, היא שהבנאדם הרלוונטי ביותר לשתף אותו באיבחות מחשבה מסתחררות כמו אלה שאני חווה בדרך כלל בשלוש בלילה, הוא אני. אחר כך זה מטפטף לתקשורת שלי עם אחרים. מדי פעם זה קורה עוד באותו יום ושאר הזמן זה מגיע איכשהו לאנשים שונים, בדרגות שונות, במקטעים כאלה או אחרים. אפילו המחשבה שהמכשיר החדש מהווה חלק מההנאה, מוצאת את עצמה נהדפת קלות ע"י זו שאומרת שבכל הזדמנות בעבר מצאתי את עצמי מדרבן את דחפי הפעולה של עצמי בדרכים מדרכים שונות.

בקיצור, אני מאד מרוצה מהקנייה של הטאבלט. אני מאוד מרוצה מהשלמת הפסיפס שאני יוצר עם ברוס, אני ממשיך להסתכל על ההעסקה שלי אצל פול סנגה בציפייה חיוביות לבאות. וזו רק ההתחלה.

Bus Ride Reading (Ignorance is bliss - The Hebrew Version)

ב 2009 כשהורי ביקרו אותנו כאן בוונקובר, יצא לי להבין בהפתעה קלה משהו, שהטריד את יוחנן בתור אבא לילדים שגדלו בבית דובר עברית. באחד מטיולי הבוקר הוא ציין את תחושת היתרון שיש לנו בהשוואה אליו, שגדל אצל הורים דוברי שפות זרות. בשיתוף הזה מצידו, היה משהו מעורר מחשבה. זו אמירה שמכילה רבדים של תחושות כמו תסכול, קנאה והערכה. לפעמים אנחנו עיוורים למכלול המציאות בה אנחנו חלק, עד שמי שאיתנו חולק מה שאצלו. את יכולת ההבעה והכתיבה אני ממילא מנסה לשפר ולזקק בלי קשר. אבל היכולת הזו מיועדת גם לקהל, שבלעדיו אין לה הרבה תכלית.

אולי פרט אירוני במחשבות העולות תוך כתיבת הדברים שכאן, הוא שאף פעם לא הבחנתי אצל אבא במגבלה ביכולת ההבעה. אבל השיחה שבה הוא הצליח להביע את ההכרה שלו באותה מגבלה, ממשיכה להעסיק אותי במפגשים עם אנשים אחרים. אלה שאני מעריך את יכולת ההבעה שלהם כטובה משלי, מהם אני מנסה ללמוד. אלה שיכולת ההבעה שלהם אולי פחותה, איתם אני מנסה להקפיד, מצד אחד על סבלנות ומצד שני על תמיכה. סבלנות בהקשבה ותמיכה במאמץ לנסות.

לקראת יום השלושים לפטירת יוחנן שטרן, הייתי עסוק בכתיבת החיבור בהמשך תוך נסיעה בתחבורה ציבורית. הקשר לפתיחה שלמעלה אולי לא מיידי אם כי טבעי עבורי במכלול החוויות העוברות עלי.

קריאה בתחבורה ציבורית (בורות היא אושר)

במה אנחנו מחפשים תעסוקה? אני קורא ספר בשם 'קריאת רשות' ('קריאה בלתי נחוצה' בתרגום לאנגלית) שאת שם המחברת אולי יום אחד אצליח לזכור ולהגות. השאלה שלמעלה מעסיקה אותי בזמן הקריאה ואחריה. אני תוהה מה מוצא חן בעיני בשורות אותן אני קורא ומה גורם לי להירתע.

בהמשך אני קורא פיסות מידע על ויסלבה שימבורסקה. הבירור הזריז הזה מחזיר אותי ל'קאמפר' הראשונות שקניתי.

ברחובות מילנו 1999, עברתי ליד חלון ראווה שבו הוצג זוג נעלים שגרם לי לעצור. כאילו מצאתי משהו שכל החיים חיפשתי. הן היו יפות באופן לא מובחן כמעט. היופי שלהן הכיל שלוה, נינוחות, ביטחון עצמי. אפשר היה לעבור לידן מבלי להרגיש בכלל. ובכל זאת הן כאילו חיכו לי. כשמדדתי, הנוחות שלהן הפתיעה רק על רקע נסיון העבר, בו מה שנראה נוח מסתבר בדרך כלל כפחות אם בכלל.

הכתיבה של שימבורסקה, המתורגמת לאנגלית, מרגישה מוכרת, בכל זאת זרה, אולי בגלל התרגום, אולי בגלל התחביר. היא "נשמעת" קצת כמו עולה חדש מרוסיה שנמצא בישראל כבר הרבה שנים. השפה רהוטה וקולחת עם מהמורה קלה פה ושם בנגינה. כשאני מדבר אנגלית, מדי פעם חסרות לי מלים. אני ממציא ביטויים שמסבירים את מה שאני מתכוון בצירופים שחדשים לחברה מסביבי. מעמדת הקורא, אני מתרשם שהשפה של שימבורסקה מעוררת בי התרשמות דומה אולי לזו של השומעים אותי במקום בו אני נמצא. מהמקום בו אני נמצא, אני מתחבר חזרה לויסלבה.

כשחזרתי מאיטליה עם הקאמפר החדשות, הסתבר לי שזה מותג ספרדי חם בשוק האפנה האירופאי, כולל ישראל. תהיתי איך הייתי מתייחס לנעליים בחלון אם הייתי יודע על כך מראש. לא מפריע לי להסתובב עם מותג. מפריע לי לקנות אותו רק בגלל שהוא זה. עודד, שקרא לי בעברית חיבור אחד מתוך הספר, חסך ממני את הפרט הלא רלוונטי של פרס הנובל בו זכתה שימבורסקה. כשפניתי לקנות את הספר חשבתי לעצמי, האם אני קונה אותו בגלל שאני מושפע מהמפגש עם עודד או כיוון שמשהו בטקסט היה באמת חזק מספיק עבורי.

אחת השאלות ששאלו את ויסלבה, משוררת פולנית ידועה, שנפטרה בת 89 ב 2012, היתה למה לא פרסמה יותר שירים. התשובה שלה מחזירה אותי לקרוא את החיבורים שלה, "הבלתי נחוצים": "יש כבר סל מיחזור אצלי בחדר".

Bus Ride Reading (Ignorance is bliss)

In 2009, my parents visited us here in Vancouver. Somewhat unexpectedly I realized an issue that had bothered Yohanan, my dad, for years. In one of our morning walks he mentioned the advantage we’d had over him. Being Israeli born to immigrant parents, he always felt that his exposure to language was compromised. He expressed awareness to the fact that we, his children, grew up in a Hebrew speaking household. That confession provoked layers of thought in me. I could sense the frustration in him, the envy as well as appreciation and respect. We are sometimes blind to the complex reality we live in until the person with us shares their own. My drive to improve and distil my own process of expression and writing is already established. However, my skills are deemed futile without an audience.

As I am writing these words, the irony in my dad’s state of mind has not escaped me. I have never considered his level of expression as missing much. But our chat in which he managed to express his awareness to that perceived fault, keeps me alert in my encounters with other people. From those I appreciate the level of expression as superior to mine I try to learn. With the ones whose level might be lower I try to be careful, on the one hand with patience and on the other - support; being patient in listening and supportive of the effort to try.

This memory came back to me as the thirty days from my dad's passing away (on 21 November 2015) approached. I was just about to complete a piece of commentary following a few days of commuting on bus to work. The link between the opening above and my commentary seems natural to me if not immediately obvious.

Bus Ride Reading (Ignorance is bliss)

What do we occupy ourselves with? I am reading a book, named ‘Non-required Reading’ (initially introduced to me in Hebrew as ‘Optional Reading’). One day I might remember its author’s name and manage to pronounce it. The question above rolls in my head as I am reading and beyond. I wonder what it is that attracts me to it and what turns me off.

Later I read snippets of information about Wislawa Szymborska. This quick exploration throws me back to the first ‘Campers’ I have purchased.

In the streets of Milan, 1999, I passed by a window where a pair of shoes made me stop. It was as if I found something I had been looking for my whole life. They were beautiful in an almost unnoticeable way. And yet they were waiting for me. When I tried them on, their comfort was only surprising in light of past experiences, where what looks comfortable turns out to be less so or even not at all.

Szymborska’s writing, translated into English, feels familiar yet still foreign. Maybe because of the translation, maybe due to its syntax. She “sounds” a bit like a new comer from Russia who’s already been away from homeland for many years. The language is fluent and flawless with a screech here and there in its music. When I speak English, occasionally my vocabulary fails me. I invent expressions that explain my ideas in combinations that are new to my listeners. From the reader’s point of view, my impression of Szymborska’s language is probably similar to that of my audience, in the place where I am. From where I am, I re-connect with Wislawa.

When I returned from Italy to Israel with my new Campers, I realized that they had been a hot Spanish brand in the European fashion world including that of Israel. I was wondering how I would have treated the shoes had I known about that in advance. Not that I am worried about being dressed in a brand name. I am simply averse to buying a brand name just because of it. Oded, my friend who introduced ‘optional reading’ to me, read one of the book’s pieces in Hebrew. He had spared me the irrelevant knowledge of Scymborska’s being a Nobel prize for literature winner. Still, when I considered buying the book I asked myself whether I was buying it just because of my meeting with Oded or thanks truly to the strength of the book’s text.

Wislawa, who died at 89 in 2012, was a well known Polish poet. She was asked once how come she hadn’t published more poems. Her response draws me back to her “non-required” essays: “My room already has a recycling bin.”

Audience Looking for a Story

Process needs a storyboard; results need an audience.

Some breaking is done by hand, other times tools are used

I've been developing a glass mosaic making course in the last few weeks. Starting with a discussion at Kona Stained Glass on Knight & 33rd, I wanted to get my hands "dirty" so that I can get a sense of what my students are about to experience.

Cutting glass is magical. You scratch the surface slightly and with very little pressure you drive the whole piece to open into two. Even with a straight line it still fascinates me to hold my fingers at the base of the score line and crack my door into the material. But then come the meandering lines. The glass can just as easily follow your path.

Starting with the image of an actual scene, surfaces are defined to generate the proposed concept.

Not everyone who joins a glass mosaic making course is comfortable or skilled enough to plunge into every step of the way with confidence. This is why people sign up to take courses in the first place. You might not expect all the revelations that will inspire you to continue but you sure hope to get rewarded for your investment.

Dividing the surface into a grid generates a playful module

But the making of mosaics is not about mosaics and not about making. It's about storytelling. The story is personal and evolving. It can be the process of making the mosaic piece that will become the story; what brought you here can be part of it; and maybe there's an image that bubbled inside your head that is waiting to be expressed.

The better the pieces fit together - the better the result

Who is the audience for this result and where in the storyboard can you see them coming from?