Bus Ride Reading (Ignorance is bliss - The Hebrew Version)

ב 2009 כשהורי ביקרו אותנו כאן בוונקובר, יצא לי להבין בהפתעה קלה משהו, שהטריד את יוחנן בתור אבא לילדים שגדלו בבית דובר עברית. באחד מטיולי הבוקר הוא ציין את תחושת היתרון שיש לנו בהשוואה אליו, שגדל אצל הורים דוברי שפות זרות. בשיתוף הזה מצידו, היה משהו מעורר מחשבה. זו אמירה שמכילה רבדים של תחושות כמו תסכול, קנאה והערכה. לפעמים אנחנו עיוורים למכלול המציאות בה אנחנו חלק, עד שמי שאיתנו חולק מה שאצלו. את יכולת ההבעה והכתיבה אני ממילא מנסה לשפר ולזקק בלי קשר. אבל היכולת הזו מיועדת גם לקהל, שבלעדיו אין לה הרבה תכלית.

אולי פרט אירוני במחשבות העולות תוך כתיבת הדברים שכאן, הוא שאף פעם לא הבחנתי אצל אבא במגבלה ביכולת ההבעה. אבל השיחה שבה הוא הצליח להביע את ההכרה שלו באותה מגבלה, ממשיכה להעסיק אותי במפגשים עם אנשים אחרים. אלה שאני מעריך את יכולת ההבעה שלהם כטובה משלי, מהם אני מנסה ללמוד. אלה שיכולת ההבעה שלהם אולי פחותה, איתם אני מנסה להקפיד, מצד אחד על סבלנות ומצד שני על תמיכה. סבלנות בהקשבה ותמיכה במאמץ לנסות.

לקראת יום השלושים לפטירת יוחנן שטרן, הייתי עסוק בכתיבת החיבור בהמשך תוך נסיעה בתחבורה ציבורית. הקשר לפתיחה שלמעלה אולי לא מיידי אם כי טבעי עבורי במכלול החוויות העוברות עלי.

קריאה בתחבורה ציבורית (בורות היא אושר)

במה אנחנו מחפשים תעסוקה? אני קורא ספר בשם 'קריאת רשות' ('קריאה בלתי נחוצה' בתרגום לאנגלית) שאת שם המחברת אולי יום אחד אצליח לזכור ולהגות. השאלה שלמעלה מעסיקה אותי בזמן הקריאה ואחריה. אני תוהה מה מוצא חן בעיני בשורות אותן אני קורא ומה גורם לי להירתע.

בהמשך אני קורא פיסות מידע על ויסלבה שימבורסקה. הבירור הזריז הזה מחזיר אותי ל'קאמפר' הראשונות שקניתי.

ברחובות מילנו 1999, עברתי ליד חלון ראווה שבו הוצג זוג נעלים שגרם לי לעצור. כאילו מצאתי משהו שכל החיים חיפשתי. הן היו יפות באופן לא מובחן כמעט. היופי שלהן הכיל שלוה, נינוחות, ביטחון עצמי. אפשר היה לעבור לידן מבלי להרגיש בכלל. ובכל זאת הן כאילו חיכו לי. כשמדדתי, הנוחות שלהן הפתיעה רק על רקע נסיון העבר, בו מה שנראה נוח מסתבר בדרך כלל כפחות אם בכלל.

הכתיבה של שימבורסקה, המתורגמת לאנגלית, מרגישה מוכרת, בכל זאת זרה, אולי בגלל התרגום, אולי בגלל התחביר. היא "נשמעת" קצת כמו עולה חדש מרוסיה שנמצא בישראל כבר הרבה שנים. השפה רהוטה וקולחת עם מהמורה קלה פה ושם בנגינה. כשאני מדבר אנגלית, מדי פעם חסרות לי מלים. אני ממציא ביטויים שמסבירים את מה שאני מתכוון בצירופים שחדשים לחברה מסביבי. מעמדת הקורא, אני מתרשם שהשפה של שימבורסקה מעוררת בי התרשמות דומה אולי לזו של השומעים אותי במקום בו אני נמצא. מהמקום בו אני נמצא, אני מתחבר חזרה לויסלבה.

כשחזרתי מאיטליה עם הקאמפר החדשות, הסתבר לי שזה מותג ספרדי חם בשוק האפנה האירופאי, כולל ישראל. תהיתי איך הייתי מתייחס לנעליים בחלון אם הייתי יודע על כך מראש. לא מפריע לי להסתובב עם מותג. מפריע לי לקנות אותו רק בגלל שהוא זה. עודד, שקרא לי בעברית חיבור אחד מתוך הספר, חסך ממני את הפרט הלא רלוונטי של פרס הנובל בו זכתה שימבורסקה. כשפניתי לקנות את הספר חשבתי לעצמי, האם אני קונה אותו בגלל שאני מושפע מהמפגש עם עודד או כיוון שמשהו בטקסט היה באמת חזק מספיק עבורי.

אחת השאלות ששאלו את ויסלבה, משוררת פולנית ידועה, שנפטרה בת 89 ב 2012, היתה למה לא פרסמה יותר שירים. התשובה שלה מחזירה אותי לקרוא את החיבורים שלה, "הבלתי נחוצים": "יש כבר סל מיחזור אצלי בחדר".

Bus Ride Reading (Ignorance is bliss)

In 2009, my parents visited us here in Vancouver. Somewhat unexpectedly I realized an issue that had bothered Yohanan, my dad, for years. In one of our morning walks he mentioned the advantage we’d had over him. Being Israeli born to immigrant parents, he always felt that his exposure to language was compromised. He expressed awareness to the fact that we, his children, grew up in a Hebrew speaking household. That confession provoked layers of thought in me. I could sense the frustration in him, the envy as well as appreciation and respect. We are sometimes blind to the complex reality we live in until the person with us shares their own. My drive to improve and distil my own process of expression and writing is already established. However, my skills are deemed futile without an audience.

As I am writing these words, the irony in my dad’s state of mind has not escaped me. I have never considered his level of expression as missing much. But our chat in which he managed to express his awareness to that perceived fault, keeps me alert in my encounters with other people. From those I appreciate the level of expression as superior to mine I try to learn. With the ones whose level might be lower I try to be careful, on the one hand with patience and on the other - support; being patient in listening and supportive of the effort to try.

This memory came back to me as the thirty days from my dad's passing away (on 21 November 2015) approached. I was just about to complete a piece of commentary following a few days of commuting on bus to work. The link between the opening above and my commentary seems natural to me if not immediately obvious.

Bus Ride Reading (Ignorance is bliss)

What do we occupy ourselves with? I am reading a book, named ‘Non-required Reading’ (initially introduced to me in Hebrew as ‘Optional Reading’). One day I might remember its author’s name and manage to pronounce it. The question above rolls in my head as I am reading and beyond. I wonder what it is that attracts me to it and what turns me off.

Later I read snippets of information about Wislawa Szymborska. This quick exploration throws me back to the first ‘Campers’ I have purchased.

In the streets of Milan, 1999, I passed by a window where a pair of shoes made me stop. It was as if I found something I had been looking for my whole life. They were beautiful in an almost unnoticeable way. And yet they were waiting for me. When I tried them on, their comfort was only surprising in light of past experiences, where what looks comfortable turns out to be less so or even not at all.

Szymborska’s writing, translated into English, feels familiar yet still foreign. Maybe because of the translation, maybe due to its syntax. She “sounds” a bit like a new comer from Russia who’s already been away from homeland for many years. The language is fluent and flawless with a screech here and there in its music. When I speak English, occasionally my vocabulary fails me. I invent expressions that explain my ideas in combinations that are new to my listeners. From the reader’s point of view, my impression of Szymborska’s language is probably similar to that of my audience, in the place where I am. From where I am, I re-connect with Wislawa.

When I returned from Italy to Israel with my new Campers, I realized that they had been a hot Spanish brand in the European fashion world including that of Israel. I was wondering how I would have treated the shoes had I known about that in advance. Not that I am worried about being dressed in a brand name. I am simply averse to buying a brand name just because of it. Oded, my friend who introduced ‘optional reading’ to me, read one of the book’s pieces in Hebrew. He had spared me the irrelevant knowledge of Scymborska’s being a Nobel prize for literature winner. Still, when I considered buying the book I asked myself whether I was buying it just because of my meeting with Oded or thanks truly to the strength of the book’s text.

Wislawa, who died at 89 in 2012, was a well known Polish poet. She was asked once how come she hadn’t published more poems. Her response draws me back to her “non-required” essays: “My room already has a recycling bin.”

The U-turn guy

As the car suddenly swerved towards me, I realized the guy driving it hadn't noticed me.

Cycling south on Shoken Street, a median separated road, between Salame Street and Glilot Way, used to be a typical morning commute for me. The street rises and descends in both directions. My apartment was located in the low rent but lively South of Tel Aviv. The ride was a seven kilometer stretch to the design school in the adjacent city of Holon.

There wasn't much time, neither a lot else to do but kick my way to safety. I lifted my left foot straight into the back right door of the car. This stabilized my violent change of direction. At the same time the driver got a clear signal that something wrong was happening.

His U-turn maneuver was a legal one. His neglect to notice me - the cyclist with the right of way - probably was not.

However, as soon as he heard the crashing sound of my shoe bending the metal of his car, his head turned and he saw me. He stopped. But I was still pedaling uphill, a few inches away from the right side of the car that had almost killed me. I was partly startled, partly happy everything was OK and mostly annoyed by the disruption.

When the man saw that I continued my ride, he accelerated beside me and cut me again to make me stop. At that moment the last thing I wanted was to be bothered with him. I changed course and kept going uphill, this time to the left of the car. But now he jumped out and latched onto my handlebar.

Driver: "You kicked my car!"
Cyclist: "You almost killed me..., what d'you want?"
"No, come with me. You kicked my car!"
"Nothing happened. Let go of my bike."
"No! You come with me first."
"You almost killed me. Nothing happened to your car. Let go of my bike and I'll show you."
"No! If I let go you'll run away again."
"You almost killed me. Let go of my bike first."

At that moment a passer by was beside us. He told the driver that he saw him almost run over me. The look on the driver's face changed in realization into a gaze of fear. He let go of my bike and I joined him to look at the spot where I'd kicked his back door.

The crashing sound of my kick was that of sheet metal bending in and out again. As much as I was focused on surviving an emergency, seeing that was amusing. My confrontation with the driver gradually added to my sense of comedy.

"You see? Nothing happened. Have a good day."
Driver: "You,... you speak like someone with a ring in his ear!"

I smiled and continued with my ride.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
Walking and biking in the city has its merits as well as its challenges. All journeys have a story. It is either immediately evident or only reveals its beauty years later when you pull it out of your memory. I was reminded of the story above, from 1990, as I brushed against a moving car here in Vancouver last year. I was crawling with the traffic down Main Street when the car to my left tried to pull right into 6th Avenue. As soon as the driver noticed this, he slammed the brakes. We quickly and peacefully parted ways as nothing happened to any of us.