שינוי ותמורות - הזמן יספר

 

איך השינויים העוברים עלינו יכולים לעורר שמחת חיים?

החיים כרוכים בשינוי ושינוי כרוך בתמורות.

סדנאות במהלך 2023 מתוכננות במרכזי קהילה שונים בוונקובר. תכניות להבאת הסדנה למקומות עבודה נמצאות בתחילת הדרך.

השנה ניצלתי את ההזדמנות לבחון סיפור במשפחה שלי. המציאות הכילה מרכיבים בלתי צפויים שאמנם לא תוכננו אך לא לגמרי הפתיעו. אני גר בוונקובר, BC. משפחתי הביולוגית חיה בישראל.

בסדנת מעשי הסיפורים שלי אנו חולקים סיפורים המעודדים יצירה. אמנם עיסוק באמנות יכול להיות מעורבות לכל החיים, אבל לא צריך להיות אמן כדי ליצור אמנות. יש שטוענים שכולנו אמנים. אני מציג את עצמי כמעצב. אבל זה הסיפור שלי. בסיפור שלך יש שפע של ניסיון שמזמין בחינה.

איך הסיפור הזה יכול להביא אושר לחייך?

בהכנות להעברת הסדנה שלי לציבור, הנחתי שהיא תעניין את מי שנהנים ללמוד כישורים חדשים. אם אני יכול לחלוק משהו מעקרונות היצירה שלי עם אחרים, הנגישות שלי כמעצב מתרחבת. עבודה עם אנשים מעוררת השראה וחמקמקה. יצא לי להיות מדריך בהזדמנויות שונות בחיי. לחילופי הרעיונות והתובנות כאשר אנחנו עובדים יחד יש הכוח לעודד תחושת יעוד. עם האנרגיה הזו, פריצות דרך רבות בעולם התרחשו. במישור האישי, כולנו מחפשים פריצות דרך, גדולות כקטנות.

• אתגרי האיזון בין עבודה וחיים מצריכים שבירת שגרה.
• לעתים, אבדן חיי הקרובים אלינו, לגיל, למחלה, או תאונה מעמיסים עלינו בדרכים לא צפויות.
• אפילו חגיגות יודעות להעמיס על הרגשות או התפקוד.

כל אחת מהדוגמאות שלמעלה מהווה סיפור מהחיים. האם זה הסיפור שלך? נשמע מוכר?

לפני 2022, הפעם האחרונה שאשתי ואני ביקרנו בישראל הייתה ב 2018. בנובמבר 2019 כבר הייתה לנו תוכנית למרץ 2020. בדצמבר 2019 התרוקנו מדפי נייר הטואלט בתגובה לחדשות שהגיעו מסין. בינואר 2020 התחושה עדיין הייתה של תגובת יתר, אבל בכל זאת ביטלנו את כרטיסי הטיסה שלנו והתחייבויות כספיות אחרות. חישוב ההשקעה הכרוכה ביציאה המתוכננת לישראל התברר כדבר הנכון. יהיה קל לזכור את היום, מרץ 16ת 2020. בתי, יצאה למכון הכושר בבוקר. אחר הצהריים, הזמן בו תכננתי לצאת בעצמי לפעילות, הסגר נחת על BC - בריטיש קולומביה. ואכן, היה לנו די מזל עם החזרים מלאים. עם זאת, הם היוו נחמה קטנה ביותר לנוכח מופע האימים של טראמפ ושאר הטרגדיות העולמיות של תקופתנו.

צילומים נוספים של העבודות הקשורות לסדנה אפשר לראות באינסטגרם. דפי מגזינים משמשים ליצירת אובייקטים, מקערות פשוטות ועד מיכלים מפותחים עם מכסה ושעוני קיר. האפשרויות רבות והאופק פתוח

בחצר האחורית, התמודדנו עם סכסוך הולך וגובר עם שכנים בשכירות שלמרות בקשות חוזרות ונשנות המשיכו לקיים מסיבות שבועיות עמוק לתוך הלילה. עדיין הצלחתי לתקן את מדרגות העץ הקדמיות שלנו ולייצב את המרפסת האחורית, גם היא עשויה עץ. הניסויים שלי עם אפוקסי העמידו בסלון שולחן קפה קטן. אחרי דליפות עקשניות במהלך המזיגות השונות, השולחן משמש אותנו בהנאה. משטח השולחן זוכה לצפיות סקרניות מצד האורחים שמתפעלים מאינספור החפצים שנאספו ביציקה. מסגרות מתכת ששימשו יצירת אמנות נשכחת שלי הפכו בשולחן הזה לרגליים.

לאחר חודשים של חוסר ודאות, השכנים הפורעים פונו מהבית ליד. חברותי בוועדה מייעצת של העיר ונקובר הסתכמה בפיצוץ לא לגמרי מפתיע, ובהחלט מצער, בין שתי משתתפות אחרות בה. מופע האימה של טראמפ שנמשך ארבע שנים הסתיים בחריקה של 6 בינואר 2021, שעדיין לא הסתיימה. בפברואר 2022, ולדימיר פוטין הטיל צל על כל משבר אחר בעולם עם ההשתוללות הפוליטית שלו.

לאור הטרגדיות הגלובליות הללו, המחשבה אם כן או לא להזמין כרטיס טיסה לישראל יכולה לטות מעט לכאן או לכאן. אבל ברוב המקרים, לאיומים פוליטיים יש השפעה מועטה על ההחלטה אם ליסוע או לא. בתנו התרגשה לנסות ביקור קיץ. הזיעה הצפויה ביולי בישראל לא הזיזה לה. היא עמדה לחגוג 18 מיד אחרי חזרתנו לוונקובר. האפשרויות שלנו היו מוגבלות בעיקר בזכות ההרשמה שלה ל- UVic בסתיו.

אבל לפני הביקור המתוכנן שלנו ביולי, אחי הצעיר עבר תאונת קטנוע במרץ השנה. אחותי התחילה תהליך של פרידה מבת זוגה של עשר שנים. כבר הייתי רשום לקורס מקוון שנפתח באפריל ב-BCIT. סגרתי עם המרכז הקהילתי Trout Lake על שימוש בחלל לחודשים מאי ויוני להעברת סדנת מעשי הסיפורים שלי. זו הייתה ההזדמנות לבחון את הסיפור של המשפחה שלי. הזמנתי בחטף טיסה ויצאתי לביקור לא מתוכנן מסוף מרץ עד תחילת אפריל. ניגשתי להכנות לביקור הלא מתוכנן בסקרנות לאן האירועים יובילו. חזרתי לוונקובר כדי להשלים את תכנון הסדנה ולהמשיך בקורס המקוון. ואז יצאנו לביקור המתוכנן ביולי.

האם גם לכם קורה שתכניות פשוטות מתממשות לכדי הפתעה בכל צעד של הדרך?

ביולי חזרתי עם האשה והבת לביקור המתוכנן. הביקור הקודם דרבן אותי להשקיע בתכנון כזה שיהיה מספיק גמיש להפתעות. ידענו שיהיה חם. הזמנו מקום בתל אביב לכמה ימים. גם בירושלים הזמנו מקום, שם גרה אמי מאז ומעולם, ובגפה - מאז פטירת אבי ב 2015. מספר משבצות זמן סומנו עם פעילויות שעניינו אותנו ובכך הסתיימו ההכנות. 

חוויות שדה התעופה - החלפת מטוס במהלך הדרך - היו גיהנום בשני הכיוונים. בליל הנחיתה בישראל, אמי עברה שבץ קל. שלוש המזוודות שלנו נשארו תקועות בשדות תעופה שונים בדרך. בתיקי היד היו לנו מספר פריטי לבוש שהשכלנו לארוז. היה קצת מוזר להווכח שהביקור המשיך כמעט ללא התאמות מיוחדות, אם כי הוא בפרוש נעשה מבורדק הרבה מעבר למתוכנן. שתי מזוודות הגיעו ליעדן (לרשותנו) שבוע אחרי הנחיתה בישראל. השלישית עדיין חיכתה להזדמנות שלה. ענת, אשתי, נדבקה בקוביד מספר ימים לפני הטיסה חזרה הביתה. ענבל, בתנו ואני יצאנו שליליים בבדיקה כך שעלינו כמתוכנן על הטיסה הביתה. ענת עברה לקיבוץ הוריה להסתגר שם וחזרה לוונקובר שבוע מאוחר יותר. המזוודה השלישית הגיעה לישראל כיום לפני המראת ענת, מה שהחזיר את שתיהן בשלום לוונקובר.

 פסל מתכת של יופ דה יונג במרום גולן

את הביקור ההוא תיארה ענבל, בתור הכאוטי ביותר שהיה לה עד כה (בחייה הקצרים). כפי שצוין קודם, החיים כרוכים בשינוי ושינוי כרוך במעבר. אנחנו עושים מהלך והמהלך הופך אותנו למי שאנחנו. הסיפור של השנה הזו בקושי התחיל, ובכל זאת הפרקים שלה כבר נרקמו לפני עשרות שנים.

ריצת ניקיון

אפשר להתייחס להצטברות הלכלוך ברחובות בדומה לעלים הנושרים מהעצים. חלק מהזבל אפילו לא מכוון: נייר עף ברוח; עטיפות שונות אכן נשמטות בטעות; ציפורים אוספות אשפה ממקום אחד ומשליכות אותה במקום אחר... אבל הזנחה מעשה ידי אדם נוטה לעודד הזנחה.

בספרו של מלקולם גלדוול: Tipping Point הוא דן בתהליך. אני בטוח שיש עוד המון מחקרים שמצביעים על אותה מסקנה: הזנחה מעשי ידי אדם מסכנת את החברה עד כדי מפגעים פליליים של ממש. מלקולם גלדוול, מסתבר, מקיים שגרת ריצות ארוכות. פרט שולי, אבל נוח לדרבון, בניסיון שלי לשמר שגרה דומה.

אחרי הפסקה ארוכה, התחלתי שוב עם כמה ריצות קצרות בשכונה, עד החזרה לשגרת החמשה קילומטר שלי. חלק מהשגרה הזו הוא הליכת צינון ושחרור שרירים בשבילי הפארק, סביב מגרש המשחקים ומגרש הכדורסל. זה המקום שבו ראיתי הבוקר מספרי ציפורניים, מלבד הכוסות החד פעמיות האופייניות ואריזות המזון הפזורות פה ושם. 

אני חי עם ענת ינאי בפרוור של וונקובר, העיר הגדולה במערב קנדה. משהו בדמות המכשיר החד במרחב הציבורי גרם לי לפעולה מיידית. בהזדמנויות שונות בעבר חזרתי לפארק קצת מאוחר יותר -לעשות ניקיון זריז. אני לא מתנדב בנפשי, אבל מדי פעם זה מרגיש בסדר לעשות משהו בשביל החברה.

דמותו של גיורא קפצה מיד בדמיוני. ביולי השנה, הייתי עם ענת וענבל בתנו, בביקור משפחתי בישראל. בילדותי היינו מבקרים בבית השיטה, שם חיה בת דודה של אמי. הביקור בקיבוץ תמיד הרגיש עבורי כמו בריחה במנהרת הזמן למקום קטן וחברותי. כמעט תמיד גרתי בעיר. הרגשתי לגמרי בבית באלמוניות שהעיר מספקת. ישראל היא מדינה קטנטנה והזרות העירונית אף פעם לא הפריעה לי להתחבר עם זרים. 

אמנם גם על עין השופט עוברים שינויים כמו בכל מקום אחר, אבל הוא עדיין חממה קהילתית לעומת הניכור הפרוורי אליו אני רגיל כל כך. הקיבוצים של היום הופכים בהדרגה למגוון קהילות שאינן שונות מדי מפרוורים עירוניים. יישוב חקלאי כמו עין השופט נמצא אולי רבע שעה נהיגה מיוקנעם, העיר הקרובה. מה זה אם לא פרוור?

ואכן, גיורא יוצא כל בוקר לטיול רגלי בשכונה (הקיבוץ). כשאנחנו אצלם, אני תמיד נהנה להצטרף אליו. האוויר הצח, השקט של הבוקר והפעילות - כולם נהדרים כחלק מהחופש שלי. אמרתי לגיורא (בחיבה) שאם הוא היה בעיר, הוא בטח היה מוכר כאותו זקן תימהוני שאוסף את הזבל של כולם. במציאות של ההתיישבות האנושית, לא משנה היכן אתה נמצא, מעט מאוד אנשים טורחים לנקות אחרי אחרים. זה פשוט לא עובד ככה.

אם כבר, כשהבלגן יוצא משליטה, אנשים יוצרים קבוצות התנדבות שמתאספות לעשות משהו. שם אחד שנמצא בשימוש בימים אלה הוא מסיבת ניקיון (Clean Up Party). יש אנשים שמקימים קבוצות ללא מטרות רווח וחלק פשוט נעשים פעילי שכונות. 

ביום כדור הארץ, מתקיים אירוע עולמי הקורא לאנשים להתאסף כיחידה (https://bit.ly/3PrCZmq). זה לא רעיון רע. מה שמסקרן אותי הוא שברמה האישית, אדם מוצא את עצמו מתמודד עם מחסומים מיידיים לפעולה מיידית, כלומר לאסוף אחרי אחרים בעצמך. זה פשוט לא ריאלי. אתה יכול לבלות את כל חייך באיסוף הזה וזה לעולם לא ייגמר. אתה עלול לספוג לעג מהמשפחה והחברים. ובאמת, יש לך דברים אחרים לטפל בהם.

    יבול של הליכת בוקר- יולי 9 2022

גיורא יודע את זה. והוא ממשיך לאסוף את כל מה שהוא מצליח בטיולי הבוקר שלו. כשהצטרפתי אליו, אפילו הבאתי שקית מהבית כדי להקל על איסוף האשפה שלנו. תיארתי לי שניתקל ביותר פריטים ביחד מאשר כשהוא לבדו. גיורא אמר לי שהוא מתכנן לקדם את הרעיון של מתנדבים שיקיימו תורנויות ניקיון. 

ככל שהחברה שלנו גדלה, אנו יוצרים מערכות שנועדו לשרת את הצרכים המשותפים שלנו. צרכים אלה ממשיכים להתפתח ככל שהמערכות התומכות בהם מתבססות ואז מתיישנות. האופן שבו אנו מתמודדים עם השינויים הללו משפיע על איכות החיים שלנו. ככל שהקהילה קטנה יותר, כך קל יותר לזהות את האתגרים ולטפל בהם. אבל גם בקהילה קטנה, רוב הקשיים נובעים מהאנשים המעורבים. לא כל כך בגלל אשמתו של מישהו מסוים. יותר בזכות נקודות המבט והאינטרסים השונים של המעורבים. בהתייעצויות, ההבדלים עלולים להסתיים בעימות או להיפתר לטובת כולם. אבל תהליכים דורשים זמן. 

ועד שיעבור הזמן, תמשיכו ודאי לראות את גיורא מרים בקבוק פה ועטיפה אבודה שם.

תודה גיורא וכמובן שאר פעילי הניקיון העלומים.

מוזיקה היא משמעת

יחידת מגורים הופכת לבית ברגע שאני מתקין בה את מערכת הסאונד שלי. אפילו דירה ליד רחוב רועש יכולה להיות מוגנת על ידי מערכת סטריאו נכונה והמוזיקה הנכונה. נכון, אני נהנה ממוזיקה. אבל היא גם מקור משמעותי בחיי למשמעת.

ספתליב, סבתא שלי, גרה במרכז העיר ירושלים. אהבתי לבלות בדירה שלה, להקשיב לתקליטים על פטיפון ה Akai שלה. אצלנו, משק בית עמוס בשני הורים שתלטנים וארבעתנו, הילדים, לא היו יותר מדי הזדמנויות לשמוע תקליטים, שלא לדבר על ליהנות מהם. וההורים שלי ממילא לא טרחו להשקיע במערכת סאונד ראויה. לכן, כאשר הוזמנתי על ידי סבתא להחנות את האוסף שלי בסלון שלה, עשיתי את זה ומאותו יום לא הבטתי לאחור.

פרט מעטיפת התקליט של קינג קרימזון, In the court of the crimson king

בין המדפים המציגים קריסטלים ופריטים יקרי ערך אחרים, שניים הוקדשו לרמקולים מרשימים. סבתא שלי לא הייתה חובבת אודיו גדולה. גם אני לא. אבל היא הייתה אדם ממושמע, וידעה מה היא רוצה. היא הזמינה יועץ אודיו לביקור שבעקבותיו קיבלה המלצות. כמעט אף פעם לא הקשבתי למוזיקה הקלאסית בתקליטיה שלה. אבל הסאונד היה מרהיב.

'ליב' היה הקיצור האהוב עלינו לשמה האמיתי - ליביה. בכינוי 'ספתליב' השתמשנו בינינו. החלונות הקדמיים של דירתה פנו לאחד הרחובות העמוסים במרכז העיר. כאשר היו סגורים, הם סיפקו בידוד סביר מהרעש שבחוץ. הודות לרעש הזה, יכולתי להאזין לתקליטים שלי מבלי לדאוג שמי מהשכנים יתלונן. וכשסבתא סיימה את היום בחנות שבבעלותה, היא אפילו אהבה כמה מהלהקות להן האזנתי.

"רק תחליש קצת את המוזיקה," היא הייתה מבקשת. "שהשכנים לא יבואו."

מאוחר יותר, כשהייתי סטודנט בתל אביב, הדירה שלי הייתה ממוקמת ליד אחד הרחובות הרועשים בעיר. לא בזכות הניסיון שלי עם "אולם המוזיקה" של סבתא. זה מה שיכולתי להרשות לעצמי. גם יחידות המדפים שלי לא היו באיכות גבוהה כמו אלה שבאולם המוזיקה. אבל הם תמכו ברמקולים באיכות שאהבתי. בכל ביקור של אחי, אפילו יותר מה - M&Ms, הוא ממש העריך את האפשרות להאזין איתי למוזיקה. 

מני, כשמו היום, נהג לבקר אותי פעם בשבוע למשרה חלקית שהייתה לו בעסק מקומי. בכל פעם שהגיע לסלון שלי, הוא מתח במהירות את ידו לצנצנת הקרמיקה שלי, שם שמרתי את ה - M&Ms. היה לה מכסה והיא הכילה בדיוק את חבילת חצי הקילו שרכשתי פעם בכמה חודשים. חצי קילו הספיק לי בדרך כלל לחודש.

"אני לא מאמין שיש כאן משהו עדיין," הוא הפטיר בהתפעלות.

"טוב, נו, אני לוקח רק את הכמות לאותו יום ואוכל אותם מהצלחת."

או

"אתה מכיר אותי, אני הנכד של ספתליב," אמרתי.

השנתיים שהפרידו בינינו מאז לידתי, הפכו ככל שגדלנו לחסרות משמעות. ובכל זאת, על פי רוב, בילדותנו, הייתי אני זה שמביט בו בהערצה. שנינו שמענו מסבתא בנפרד את סיפור הבוטנים. אבל נראה לי שאצלי הסיפור נתפס. במשך שנים, היה לי אצלה ביקור שבועי. האם אני בנאדם ממושמע יותר?

ספתליב אכן הייתה אדם ממושמע. כעשרים שנה ניהלה לבדה את חייה וחנותה במרכז העיר לפני שנפטרה. בשנות העשרים לחייה, סבתא הגיעה לירושלים של טרום הקמת המדינה. בעידודו של אביה עברה לארץ ישראל מצ'כוסלובקיה, לפני שהנאצים השתלטו עליה ב-1938.

המלחמה באוקראינה של 2022 היא תזכורת קודרת לאופן שבו נדרשת משמעת בהתמודדות עם רודני העולם. האם אנחנו מתקרבים למלחמת עולם במלוא מובן המילה, או שהטרגדיה הזו תישאר סיוט לאלה המושפעים ממנה ישירות? אפשר היה לחשוב שמגפת הקורונה של 2019 החזירה לכולנו מידה סבירה של רוגע ואחריות, אבל מי אנחנו במובן הזה? מי אני? אנחנו רק מקשיבים למוזיקה שלנו וצורכים את ה M&Ms שלנו או כל מזון נוחות אחר לצורך העניין.

יום אחד סיפרה לי ספתליב על מפגש משפחתי מהתקופה הראשונה בירושלים. היא הייתה קצת ביישנית, לא מכירה לגמרי את כל קרובי המשפחה והאורחים. היא מצאה מקום שקט מול שולחן הקפה בסלון. מכל הפינוקים שהונחו על השולחן (לא היו יותר מדי), קערת הבוטנים פיתתה אותה ביותר. בילדותה בוטנים היו החטיף האהוב עליה. הקלויים שהוגשו במפגש המשפחתי ההוא היו מדהימים. היא לקחה חופן ולעסה אותם בהיסח דעת מנומס.

"אז, את אוהבת בוטנים," חייך אליה בן משפחה במבט מאשר.

עדיין יכולתי לשמוע את הבושה הבוערת בה, יותר מארבעים שנה אחרי, כשהיא סיפרה לי את הסיפור הזה. היא אכלה את כל תכולת הקערה.

"מאותו יום," היא אמרה, "לא נגעתי יותר בבוטנים!"

אם אני זוכר נכון את התגובה שלי באותו הזמן, זה היה משהו כמו, "וואו! אני מניח שהם לא היו מוטרדים מזה כמוך." כמה שנים לאחר מכן הבנתי שאני נושא בתוכי עומס דומה למדי של בושה.

הייתה לי ההזדמנות המפוקפקת לצפות בסרטון בו נראה מה שקורה לכלב שנחשף לגז עצבים. הסרטון הזה היה חלק מאימון שהייתי צריך לעבור בזמן שירותי הצבאי בישראל. בסוף העינויים, הכלב שכב מת בשלולית הצואה של עצמו. אם ידע הוא כוח, אז סוג כזה של ידע גרם לבטן שלי לשקשק כמו מכונת כביסה. אז כן, אולי יש לי בטן חזקה כי לא הקאתי. אבל בזמנו, הידע הזה לא הרגיש מעצים בכלל.

ואז, ב-1991 במלחמת עיראק, הייתי מתוסכל מההצלחה של סדאם חוסיין בטרלול החברה הישראלית. אף אחד לא באמת ידע אם היו לו טילים כימיים. אפילו אמינות איומיו לשגר אותם הוטלה בספק. אז כבר גרתי באותה דירה בה אחי נהנה מאוחר יותר מה M&Ms שלי. כולם סביבי היו באובססיה סביב המלחמה. הדחף שלי היה לפטור את כל זה בביטול. התחושה שאנחנו בובות במשחק שלאף אחד מאיתנו אין עליו שליטה הייתה בלתי נסבלת. האמנתי, כמו רבים בתקשורת, שטילים לא יינחתו בישראל.

דבר מזה לא היה חשוב. התורים למסכות אב"כ היו בחדשות. לא רק שהם היו ארוכים להחריד, הם גם חשפו את הצדדים המכוערים בחברה. היו אנשים שנאבקו זה בזה. אחרים התנהגו בבריונות כלפי מתנדבים ואנשי צוות שניסו להעביר לכולם את האספקה המידלדלת. סירבתי להזמין מסכת אב"כ.

מידע מוטה, דיסאינפורמציה, הונאה וטקטיקה, כולם בשימוש אפילו בעתות שלום. במשברים ובזמן מלחמה, חוסר הוודאות שהם מקדמים הופך למציאות הקשה. אנשים שונאים אי ודאות. אני שונא תורים.

אחד הטילים העיראקיים הראשונים פגע בחנות לא רחוק הרבה יותר מ-500 מטרים מהדירה שלי. ובכן, טעיתי. ועכשיו עמדתי למות מגז עצבים. עדיין הייתי מתוסכל מכל ההיסטריה שהתעמולה הזו הכניסה לחיינו. עם זאת, הייתי מודאג יותר מכך שהגוף שלי יימצא בשלולית הצואה של עצמי, בדיוק כמו הכלב ההוא בסרטון מהתקופה שלי בצבא.

אפילו הייתי משועשע להתרשם כמה מהבושה של סבתא שלי הכלתי בתוכי. הצורך שלנו בשליטה מוחלטת הוא חסר תוחלת. עם זאת, השעה הייתה 2 או 4 לפנות בוקר. נותרו כמה שעות לפני שיכולתי לעשות משהו מועיל. קמתי מהמיטה. הלכתי לשירותים ושחררתי את כל מה שהצלחתי לדחוף החוצה. כשסיימתי, חזרתי למיטה ועסקתי במחשבות ובתוכניות בציפייה לנשום את המולקולות הראשונות של גז העצבים.

לפני מרץ 2020, כשהמגפה הגיעה לחופינו, הציפייה ללא נודע הרגישה דומה לימים שלפני מתקפת הטילים העיראקיים. לא היה באמת משהו שיכולנו לעשות חוץ מלהישמע לכמה הנחיות ולחכות.

פרט מעטיפת התקליט של קינג קרימזון, Discipline

זמן רב קודם, היה למשק הבית הקטן שלי נגן CD פשוט. בימי הסגר, הוא התחיל לטעות בקריאת חלק מהסי.דים שאנחנו מנגנים. ניקוי מהיר של עדשת הלייזר פתר את העניין. עם זאת, אמרתי לאשתי ולבתי שכדי לשדרג את חווית ההאזנה שלנו, אולי כדאי שנחפש ציוד טוב יותר. מהיום שהמערכת הקומפקטית החדשה הונחה על המדף, לא הבטנו לאחור.

הזמן לא מרפא

אם כולם היו יודעים מה יקרה ברגע הבא, לא היה סיפור.

בין אם אחיה לנצח או אמות בזמן כתיבת המלים האלה, הגוף שלי מזין את הזמן. כך, הזמן שנדרש להגיע למשהו בחיים אינו מבוזבז. יום אחד הבנתי שאני אוהב אנשים. אוהב אנשים אבל לא מסתדר עם כולם. בהתמודדות עם השכנים המרעישים שלי, אף פעם לא ידעתי מראש לאן יגיעו הדברים.

השינה שלי קלה. בכל זאת, הדרך של השכנים שלי להתפרקות מקשיי החיים עוברת דרך כינוסי לילה מאוחרים. החזרה לישון דורשת שיקרה משהו. או שהרעש ייפסק, או שאשקיע במשאבים לעזרה בשינה. גם עם פקקים באוזניים הרעש שלהם עוד שם. לפני מונח ההסבר לפיתוח תעשיות מלחמה על ידי האנושות.

חברה אחת רוצה משהו שמתנגש באינטרסים של החברה האחרת. ברגע שאלימות נכנסת לתמונה, מתחילה מלחמה. במקרה, המאוויים שלנו מתקיימים באותו זמן. לצידי עומד חוק עזר עירוני עלוב לבקרת רעש. לצד השכנים שלי..., נו, להם יש כל מני טיעונים.

בימים הראשונים של הסגר של מרץ 2020, הם עברו לגור בקומת הקרקע של הבית לידנו. זמן קצר לאחר מכן, העירה אותנו מסיבה פרועה עמוק לתוך הלילה. זו לא היתה הפעם הראשונה שרעש הגיע מכיוונם אבל הפעם זה היה קיצוני. כמה שעות אחר כך, בסוף ריצת הבוקר שלי, הבחנתי בבחור מעבר לחלון הפתוח. ניגשתי אליו, הצגתי את עצמי והסברתי לו את מה שעבר עלינו באותו לילה. ההתנצלויות שלו היו מיידיות ומלאות. "מצטער, זה לגמרי אשמתי. חגגתי יומהולדת. זה לא יקרה הרבה."

באותם ימים הייתי חבר מתנדב בוועדה מייעצת בעיריית וונקובר. הפגישה האחרונה שלנו בדצמבר 2020 התפזרה בפיצוץ לנוכח התנגשות בין שתי חברות וועדה.

מהציפיות הגבוהות של הוועדה המייעצת חזרתי לקונפליקט המרוסן בחצר שלי. הוא המשיך להעסיק אותי במחשבה, תכנון ופעולה. הפתרון לקונפליקט שחיפשתי היה מתעתע בפשטותו: אני רציתי לישון; השכנים רוצים להתפרק.

ההפרעות המשיכו להיות מזדמנות עד שבהדרגה הפכו לשגרה. תמיד נראה לי שלשכנים שלי יש תחושת כנות מולדת. הם רק רוצים להתפרק. הם צעירים, לרובם זו הפעם הראשונה בה הם גרים מחוץ לבית ההורים. 

בשלב כלשהו בחיי הייתי גם אני בגילם. הדירה ששכרתי עם אחי עמדה חצי קומה מעל השכנים באותו בניין. אחר צוהריים אחד שמעתי דפיקה מנומסת על הדלת. השכנה בקשה אם נוכל להנמיך קצת את המוזיקה. הדבר האחרון שרצינו להודות בו היה כמה חזק שמענו מוזיקה.

שכנים יכולים להיות מה-זה-כאב-ראש! קלטתי שעבור שלי, אני עכשיו בדיוק אותו כאב. הם עובדים למחייתם ורשומים ללימודים גבוהים כאלה או אחרים. ההזדמנויות שלהם לפורקן מוגבלות. וחוץ מזה, אני השכן היחיד שמתלונן.

הבתים שלנו מרווחים כשלושה מטרים. שבוע אחרי הקריאה הראשונה שלי למשטרה, הם שוב חגגו. דפקתי אצלם על הדלת, הפעם מגייס את היוגי הפנימי שבי. הוזמנתי פנימה וקיימתי עם השכנים שיחה לבבית. הם הבטיחו לנסות לשמור על השקט. אני הצלחתי להתעקש - בחיוך תמים - שהם צריכים לעשות יותר מלנסות.

במחשבותי, חזרתי למנחה הסדנה בה השתתפתי ב 2019. בזמן הברדק בארגנטינה של שנות השבעים הוא היה מהפכן צעיר. בין ביטויי ההתנגדות למשטר בהם השתמשו, היו הפרעות לשידורי חדשות המפלגה בטלוויזיה. עבור דיירי העיר ההפרעות האלה היוו טרדה. בשלב כלשהו הוא נתפס והושלך לכלא. אחרי שנתיים של מאסר ועינויים הוא שוחרר והובא לקנדה.

מוזר ככל שזה יישמע, השכנים שלי מגלים, בעיני, התנגדות והתרסה ראויים להערכה כמעט. אני לא נהנה מזה בעצמי, אבל נראה שהם תופסים את האינטרסים שלהם כעניין שבעקרון. אני עדיין המום ממה הם מנסים להשיג בהגנה על הזכות המפוקפקת שלהם.

המפגש שלי אתם גילה חבורה של בחורים צעירים בדרגות שונות של שיכרון וסימום. זה העציב אותי יותר מכל דבר אחר. הנה אני בחזית ההזדמנות להעביר מסר שאין לו לאן להגיע. גם למסר שלהם אין הד אצלי.

יכולתי לשמוע אותם מבעד לחלון הסגור. "אבל הוא לא עשה לנו כלום." התבכיין אחד מהם בתסכול. קול שני ענה בסמכותיות "נמעך אותם בנחמדות", הוא אמר. "נמשיך ללחוץ עד שהוא יגיב. אז יהיה לנו משהו נגדו."

הדחף לשרוף ולהרוג עלה בי מיד. אבל במהלך החיים תמיד הייתי מודע לדחף הזה. ברגע שנכנסת אלימות לתמונה, ההיסטוריה הופכת לסיפור שכל צד מספר מהזווית שלו. זה לא משנה מי צודק ומי טועה. באלימות כל אחד צודק וכולם טועים.

אנחנו לא היחידים שמתמודדים עם שכנים לא נעימים. מה היא התגובה האישית לקונפליקט וכיצד זו מיתרגמת לגישתנו לצדק חברתי או לעולם הפוליטי שלנו? האם בכלל יש לי השפעה? ההזדמנות שלי היא לאזן בין ההשפעה לאחריות. האתגר? פספוס בשתי החזיתות...

הפרדוקס המתמשך בו כולנו חיים מרתק בעיני.

ב 1989 הייתי סטודנט לעיצוב. המנחה שלי היה טייס בחיל האוויר. ב 1982, במלחמת לבנון הראשונה, הוא נשלח להפגיז כפר לבנוני מוכה מחבלים. בגישה למטרה הוא זיהה שהמבנה אליו נשלח הוא בפירוש בית ספר. הוא שבר הצידה והטיל את הפצצות בים התיכון.

"עיר היא לא רק מבנים. במובן העמוק ביותר שלה היא תולדה של תרבות. אנשים לא נולדו עם ערים סביבם. אנשים באו וגדלו וקבעו חוקים, איך לחיות יחד ואיך לא לחיות, איך לבנות ואיך לא לבנות." המנחה שלי שומר את המלים האלה קרוב לליבו. הן נכתבו ע"י אדריכל עמית וחבר יקר.

בהתמודדות עם השכנים, ניסיתי בכל הזדמנות להביט בהקשר הרחב: העיר הגדלה; האיזון בין חלל ותכלית; צרכי אנוש כקו מנחה בחלל הציבורי. לקיחת הזמן למדוד את החוטים המנתבים אותנו כחברה היא תמיד אתגר. אין הבטחה לגמול על סבלנות.

לזמן קצב משלו: ילד לבנוני שהיה עד לסטיית המפציץ הישראלי ב 1982 גדל להיות אמן. בביאנלה של 2012 הוא הציג עבודה תחת הכותרת: "מכתב לטייס שסירב".

העתיד הצפון בסיפור של שכניי ושלי יתברר בין אם אמות בזמן כתיבת המלים האלה או אחיה לנצח.

Yogurt Meltdown

No doubt, there is something special in this year we are going through. Incidents that tend to happen fast are threatening to pass as if they never happened; those that linger might never leave us at all. Either way, they fall upon us in surprise.

"You're a philosopher!", a teacher in my daughter's elementary squinted at me, tilting her head slightly. I said to her that probably we all are, yet maybe this trait is somewhat more pronounced in me.

When I return to this remark, the teacher's remark, it adds up to the array of impressions I have of everything around me and around the world. And my family, along with endless other families, familiar and foreign to me, continue to inspire me.

What is it indeed that inspires people?

A small part of an answer could be seen in the following:

Being self-obsessed always risks being blind to what's around me. I live, work, cope and explore. Sometimes I am totally frustrated, like when the company that makes my favorite yogurt replaces its packaging from 750 grams to 650. Obviously there are more serious frustrations like dysfunctional communications in the team I work. But mostly I succeed in much of what I do and even gain appreciation from said team. I solved the yogurt issue, as usual, in an unconventional way. And it always feels like a lot of luck is involved. But quick reflection reveals that a lot of planning, work and creativity took place.

And then I hear that my sister saved the life of a refugee; my brother provides heavenly treats to his satisfied clients; my sister in law continues to consult complex industries. And my mom? My mom leans back at the head of the table in a content sigh.

This is only part of the answer: I am part of this. The excellence I am trying to promote has roots somewhere. Yes. I am like this too. But not only. And not alone. I am part of something larger than me.

Occasionally, I allow myself to lean back in a content sigh.

But this happens fast and is threatening to pass as if it never happened.

- - - - - - - -

When another sister in law asks me how my yogurt issue was resolved I had to share.

- - - - - - - -

Actually, the issue is still unresolved. I just didn't want to worry anyone. Or burden anyone with redundant details. It's still in progress. Initially I sent Liberté an email asking them to urgently return the 750 grams packaging. In return I got a gift card valued at approximately two yogurts of my choice.

In short, I stopped buying the 650 grams units.

In more detail, I but another item of the same company that is still packaged in a 750 grams container.

In even more detail, I buy two products of the same company and mix them for consumption in the following days.

But I had a grandmother who had a habit of answering simple questions with elaborate stories. This one pays homage to her. We purchased a scale that is accurate to the gram. The one we had that is accurate to the 5 grams was good enough in my view. But my daughter insisted that we must have the one gram accurate scale. We could have used my three beams scale from the time I was mixing glazes. It is accurate to the tenth of the gram. To this she said "enough is enough"!

- - - - - - - -

There are days when I think of the Meltdown incidents where embarrassed parents stand beside their screaming toddler in the middle of a shop. No one really knows why and what would save the moment. Even stepping quickly out to the street makes no difference.

I had this moment today. I was surveying the yogurt shelves. The sacks below my eyelids drooped into a miserable gaze. I felt how my energies drained onto the sticky floor beneath the industrial cooler. Not only was my favorite yogurt absent, I had to confront the reminders to previous disasters lined up in front of my eye. One time I accidentally brought home a vanilla yogurt - Gosh, NO(!). Another, it was a 0% yogurt (Eeeeek!)

I can't help thinking of the Meltdown incidents and muse: I wish I could throw myself down, here on the floor so that someone could pick me up in their hugging, soothing and comforting hands.

Still, I returned home with one container of a 5% yogurt and one with 0% which I will mix together into a reasonable compromise. This in turn brings me back to my dear pottery teacher, who among other things, taught me to say: "How I envy myself!"

Treadmill + Video = Comedy

Watching a 110 Meter Hurdles race where one of the athletes sprains his ankle, throws me back to one of comedian Orny Adams' sketches. In my head I paraphrase his punch line from that sketch into: "Are you interested in an exciting career of tearing ligaments, breaking bones and risking high blood pressure? Become a world class athlete. Side effects include: toned body."

The original sketch deals with a hair loss prevention treatment. The way Adams turns ideas into absurd ones is fascinating. I have a similar tendency that produces amusement for me and my family and friends. Occasionally I enjoy putting the results of my humor in words. Here is this day's result.

So in August of last year I sprained my ankle. After a few months of healing, I returned to jogging gradually, each time adding distance to my treadmill sessions. A while ago, I realized the option to watch sports events on the treadmill screen. This is very useful in overcoming the creeping boredom a treadmill session entails.

I am amazed, in light of my reasonable fitness, with how fast those athletes run.

Today for example, I turned the speed up occasionally to 13.5 KM/H. In a marathon (42.2 K) they run on average 20! After about one (1) Kilometer I need to dial the speed down to 10 KM/H. That speed keeps me honestly satisfied. I'm not racing anyone; just admiring other athletes. Then I watch that guy who, at almost school-zone speed-limit, sprains his ankle on tripping the first hurdle (https://bit.ly/2SGd018). But then, Orny Adams washes up my memory (https://bit.ly/2UUAXiT).

The transcript? Here you are:
I was gonna take Propecia.
Yeah, everyone’s like, wo, why don’t you take Propecia!?
So I look into it and one of its side effects is erectile dysfunction.
You lose your erections!
That’s more than a side effect.
That’s more like WHAT THE PILL DOES!!
It’s more like... a, you,... loose your erections,... oh, you might grow hair.
The commercial should be like,
“Are you sick and tired of all those unwanted erections?
Try Propecia.
Side effects include hair.”
etc.

Small Matters Matter

At home, 65 centimeters exist between my eyes and the surface in front of me when I stand to pee. In most public washrooms, urinals are attached to a blank, boringly surfaced wall. That wall is typically  spaced about 35 cm away. Sometimes there is a framed picture, many times an ad, hung up to attract us, the pee-standing population. If there is some depth in the image, a slight sense of relief accompanies the process of relieving my bladder. In rare occasions there is a ledge at chest height that adds a welcome sense of space. In even rarer installations, there is a small window.

I've been enjoying the freedom of pee-standing forever, really. However, at times I simply get tired of the small accidents or even the occasional harmless splatter. As clean as I have always been, the stray drops that escape me accumulate in hidden gaps and get on my nerves. For a few years I managed to stick to pee-sitting. A seemingly small sacrifice for the sake of bathroom wellbeing. But temptations are not restricted to erotic avenues. One of my fantasies is to install a urinal at home.

However, the one I really want is just way too expensive, at least for the time being. So I stick my stick through the zipper and enjoy my musings in front of the blinded window in our humble bathroom. This morning for instance, I was wondering about the pattern of light that formed on one of the slats facing me. Light waves generate intriguing projections thanks to a variety of phenomena. When I thought of taking a picture of the light pattern, it occurred to me that until I set up the tripod and attach my camera on to it, the sun will move and the pattern might vanish with it. Still, which of the four cell-phones at our disposal would be best for the task? Why not try all? So yes. By the time I got to the fourth device, the projection changed.

Thankfully, none of the phones dropped into the toilet.