שינוי ותמורות - הזמן יספר

 

איך השינויים העוברים עלינו יכולים לעורר שמחת חיים?

החיים כרוכים בשינוי ושינוי כרוך בתמורות.

סדנאות במהלך 2023 מתוכננות במרכזי קהילה שונים בוונקובר. תכניות להבאת הסדנה למקומות עבודה נמצאות בתחילת הדרך.

השנה ניצלתי את ההזדמנות לבחון סיפור במשפחה שלי. המציאות הכילה מרכיבים בלתי צפויים שאמנם לא תוכננו אך לא לגמרי הפתיעו. אני גר בוונקובר, BC. משפחתי הביולוגית חיה בישראל.

בסדנת מעשי הסיפורים שלי אנו חולקים סיפורים המעודדים יצירה. אמנם עיסוק באמנות יכול להיות מעורבות לכל החיים, אבל לא צריך להיות אמן כדי ליצור אמנות. יש שטוענים שכולנו אמנים. אני מציג את עצמי כמעצב. אבל זה הסיפור שלי. בסיפור שלך יש שפע של ניסיון שמזמין בחינה.

איך הסיפור הזה יכול להביא אושר לחייך?

בהכנות להעברת הסדנה שלי לציבור, הנחתי שהיא תעניין את מי שנהנים ללמוד כישורים חדשים. אם אני יכול לחלוק משהו מעקרונות היצירה שלי עם אחרים, הנגישות שלי כמעצב מתרחבת. עבודה עם אנשים מעוררת השראה וחמקמקה. יצא לי להיות מדריך בהזדמנויות שונות בחיי. לחילופי הרעיונות והתובנות כאשר אנחנו עובדים יחד יש הכוח לעודד תחושת יעוד. עם האנרגיה הזו, פריצות דרך רבות בעולם התרחשו. במישור האישי, כולנו מחפשים פריצות דרך, גדולות כקטנות.

• אתגרי האיזון בין עבודה וחיים מצריכים שבירת שגרה.
• לעתים, אבדן חיי הקרובים אלינו, לגיל, למחלה, או תאונה מעמיסים עלינו בדרכים לא צפויות.
• אפילו חגיגות יודעות להעמיס על הרגשות או התפקוד.

כל אחת מהדוגמאות שלמעלה מהווה סיפור מהחיים. האם זה הסיפור שלך? נשמע מוכר?

לפני 2022, הפעם האחרונה שאשתי ואני ביקרנו בישראל הייתה ב 2018. בנובמבר 2019 כבר הייתה לנו תוכנית למרץ 2020. בדצמבר 2019 התרוקנו מדפי נייר הטואלט בתגובה לחדשות שהגיעו מסין. בינואר 2020 התחושה עדיין הייתה של תגובת יתר, אבל בכל זאת ביטלנו את כרטיסי הטיסה שלנו והתחייבויות כספיות אחרות. חישוב ההשקעה הכרוכה ביציאה המתוכננת לישראל התברר כדבר הנכון. יהיה קל לזכור את היום, מרץ 16ת 2020. בתי, יצאה למכון הכושר בבוקר. אחר הצהריים, הזמן בו תכננתי לצאת בעצמי לפעילות, הסגר נחת על BC - בריטיש קולומביה. ואכן, היה לנו די מזל עם החזרים מלאים. עם זאת, הם היוו נחמה קטנה ביותר לנוכח מופע האימים של טראמפ ושאר הטרגדיות העולמיות של תקופתנו.

צילומים נוספים של העבודות הקשורות לסדנה אפשר לראות באינסטגרם. דפי מגזינים משמשים ליצירת אובייקטים, מקערות פשוטות ועד מיכלים מפותחים עם מכסה ושעוני קיר. האפשרויות רבות והאופק פתוח

בחצר האחורית, התמודדנו עם סכסוך הולך וגובר עם שכנים בשכירות שלמרות בקשות חוזרות ונשנות המשיכו לקיים מסיבות שבועיות עמוק לתוך הלילה. עדיין הצלחתי לתקן את מדרגות העץ הקדמיות שלנו ולייצב את המרפסת האחורית, גם היא עשויה עץ. הניסויים שלי עם אפוקסי העמידו בסלון שולחן קפה קטן. אחרי דליפות עקשניות במהלך המזיגות השונות, השולחן משמש אותנו בהנאה. משטח השולחן זוכה לצפיות סקרניות מצד האורחים שמתפעלים מאינספור החפצים שנאספו ביציקה. מסגרות מתכת ששימשו יצירת אמנות נשכחת שלי הפכו בשולחן הזה לרגליים.

לאחר חודשים של חוסר ודאות, השכנים הפורעים פונו מהבית ליד. חברותי בוועדה מייעצת של העיר ונקובר הסתכמה בפיצוץ לא לגמרי מפתיע, ובהחלט מצער, בין שתי משתתפות אחרות בה. מופע האימה של טראמפ שנמשך ארבע שנים הסתיים בחריקה של 6 בינואר 2021, שעדיין לא הסתיימה. בפברואר 2022, ולדימיר פוטין הטיל צל על כל משבר אחר בעולם עם ההשתוללות הפוליטית שלו.

לאור הטרגדיות הגלובליות הללו, המחשבה אם כן או לא להזמין כרטיס טיסה לישראל יכולה לטות מעט לכאן או לכאן. אבל ברוב המקרים, לאיומים פוליטיים יש השפעה מועטה על ההחלטה אם ליסוע או לא. בתנו התרגשה לנסות ביקור קיץ. הזיעה הצפויה ביולי בישראל לא הזיזה לה. היא עמדה לחגוג 18 מיד אחרי חזרתנו לוונקובר. האפשרויות שלנו היו מוגבלות בעיקר בזכות ההרשמה שלה ל- UVic בסתיו.

אבל לפני הביקור המתוכנן שלנו ביולי, אחי הצעיר עבר תאונת קטנוע במרץ השנה. אחותי התחילה תהליך של פרידה מבת זוגה של עשר שנים. כבר הייתי רשום לקורס מקוון שנפתח באפריל ב-BCIT. סגרתי עם המרכז הקהילתי Trout Lake על שימוש בחלל לחודשים מאי ויוני להעברת סדנת מעשי הסיפורים שלי. זו הייתה ההזדמנות לבחון את הסיפור של המשפחה שלי. הזמנתי בחטף טיסה ויצאתי לביקור לא מתוכנן מסוף מרץ עד תחילת אפריל. ניגשתי להכנות לביקור הלא מתוכנן בסקרנות לאן האירועים יובילו. חזרתי לוונקובר כדי להשלים את תכנון הסדנה ולהמשיך בקורס המקוון. ואז יצאנו לביקור המתוכנן ביולי.

האם גם לכם קורה שתכניות פשוטות מתממשות לכדי הפתעה בכל צעד של הדרך?

ביולי חזרתי עם האשה והבת לביקור המתוכנן. הביקור הקודם דרבן אותי להשקיע בתכנון כזה שיהיה מספיק גמיש להפתעות. ידענו שיהיה חם. הזמנו מקום בתל אביב לכמה ימים. גם בירושלים הזמנו מקום, שם גרה אמי מאז ומעולם, ובגפה - מאז פטירת אבי ב 2015. מספר משבצות זמן סומנו עם פעילויות שעניינו אותנו ובכך הסתיימו ההכנות. 

חוויות שדה התעופה - החלפת מטוס במהלך הדרך - היו גיהנום בשני הכיוונים. בליל הנחיתה בישראל, אמי עברה שבץ קל. שלוש המזוודות שלנו נשארו תקועות בשדות תעופה שונים בדרך. בתיקי היד היו לנו מספר פריטי לבוש שהשכלנו לארוז. היה קצת מוזר להווכח שהביקור המשיך כמעט ללא התאמות מיוחדות, אם כי הוא בפרוש נעשה מבורדק הרבה מעבר למתוכנן. שתי מזוודות הגיעו ליעדן (לרשותנו) שבוע אחרי הנחיתה בישראל. השלישית עדיין חיכתה להזדמנות שלה. ענת, אשתי, נדבקה בקוביד מספר ימים לפני הטיסה חזרה הביתה. ענבל, בתנו ואני יצאנו שליליים בבדיקה כך שעלינו כמתוכנן על הטיסה הביתה. ענת עברה לקיבוץ הוריה להסתגר שם וחזרה לוונקובר שבוע מאוחר יותר. המזוודה השלישית הגיעה לישראל כיום לפני המראת ענת, מה שהחזיר את שתיהן בשלום לוונקובר.

 פסל מתכת של יופ דה יונג במרום גולן

את הביקור ההוא תיארה ענבל, בתור הכאוטי ביותר שהיה לה עד כה (בחייה הקצרים). כפי שצוין קודם, החיים כרוכים בשינוי ושינוי כרוך במעבר. אנחנו עושים מהלך והמהלך הופך אותנו למי שאנחנו. הסיפור של השנה הזו בקושי התחיל, ובכל זאת הפרקים שלה כבר נרקמו לפני עשרות שנים.

Just Watching

Since my previous post, Marylee and I have shared a few interesting experiences. At the Burnaby Public Library I saw her talk about "Life from the Land". Then came Balcony Tales by Helle Windeløv-Lidzélius. Marylee saw it in DOXA. Anat and I watched it at home. Birders: The Central Park Effect by Jeffrey Kimball made me take the DVD from the library and have a home screening for the lot of us, Marylee, Anat, Inbal and I.

Our day in North Vancouver. Monday, May 18th 2015

Monday, May 18th was a bright, partly cloudy day. Inbal was handed a spare pair of binoculars and we headed towards a small pond where the ducks were doing their job caring for a bunch of ducklings that were past the chick stage. It is truly magical to watch the view magnified several times through the binoculars. It's not a bad idea to remind a ten year old about some safety issues such as removing the binoculars from the eye while walking and such.

Heron waiting patiently for its catch.

Between the four locations marked on the map there was much walking and watching. We didn't return home as fanatic birders but the fun of watching birds and hearing stories about them will stay with us. One of the highlights was the reminder that birds are everywhere in the city. Marylee wanted to show us a hanging nest she's seen the other day on 5th. When we got there she realized that the tree must be a block or two away. But then Inbal noticed another hanging nest on a tree beside us. We got there just as the parents were feeding their chicks, which were probably just a little more excited to be fed than us observing the excitement.

Robin pecking the grounds at Harbourside.

Still, the presence of humans in the environment and their influence on it always raise the awareness of the challenges wildlife face in their survival. Our own passive form of watching movies about nature and wildlife is just one step in caring for a balance in ecosystems. Some of the Central Park birders of New York express an awareness to how bizarre they might look to "outsiders". I think we should keep in mind that there would always be someone watching us and considering to join. This is the audience that should interest me. The engagement with uninterested people can come in other ways.

Pigeon Gillemot on its way from one side of the pier to the other.

Urban wildlife flock to the city because of the opportunities to feed, breed and have shelter. Our ways of building and maintaining the city are not geared towards the well being of wildlife. And yet there are many who find the benefits of our systems. Observation, one of humans' core skills responsible for the achievements of our society allows us to notice the effect of our environment on the one we grew out of.

Bushtit rushing away to find more food.

It always intrigues me to find connections. From the walks with Marylee I am reconnected to the discussion of wildlife in urban settings. Our discussion waves through endless other topics that allow me to weave another set of thoughts into the quilt of a larger story. And it doesn't end there. What remains is a fleeting moment of beauty.

Time for walking, time for talking

Marylee and I were discussing a jog one day. In her interest to show me some of the lovely birds you can notice anywhere you go in the city it was just a matter of finding the right day. At about 8 am it takes a while until I manage to board the Skytrain. Then another fifteen minutes pass and I am at the Lonsdale Quay where we get together on a sunny April morning.

Apart from birds, Marylee takes photos and videos of urban action of interest. She is a storyteller, who is busy living her life to the fullest. I have recently helped her set up a blog dedicated to documenting those jogs she takes. Gradually we are going through the various tools in WordPress that allow you to share your stuff out in the world.

A wide variety of landscapes can be experienced when you let yourself wander without constraints of time.

Using the path making tool in Google Maps is not perfect in terms of interface but it works. The first walk we had together turned out to be about 5.5 KM long. Strangely there is a bridge spanning the Mosquito Creek's flow into the bay that is inaccessible to the general public. The Squamish Nation Reserve has private property signs along its roads. As pedestrians we take the liberty to use them instead of the noisy streets surrounding the reserve. We later walk beside the heavy traffic on our way back to the Quay.

If you have patience, you might get a shot of the heron shooting at a stray fish. Not much luck this time for me.

Many ducks can be seen in and out of the water. In the sky you can notice seagulls, crows and ravens. Within the Vancouver Shipyards territory, an eagles' nest can be seen high up atop one of the massive cranes. How well the birds are faring is hard for me to know. Some of the challenges for urban wildlife are documented by organizations such as the Vancouver Avian Research Centre.

At least when this guy moved, the spread of its wings was magnificent.

Our walk continues on the Spirit Trail that has steadily evolved since the first decade of the millennium. The lovely pedestrian bridge over the train tracks takes us to 1st street west, where we head back east. We take one of the patterned crosswalks to get to the north side walk. The traffic is pretty heavy now. We grab a coffee and a tea to chat a bit about Galapagos and Darwin. Marylee is working on the third edition of her book. I am in the middle of reading a biography of Darwin written by Janet Browne.

We called this a Jalk. Marylee is the one of us jogging. For me the pace is quick walking. The point is having a good balance of exercise and companionship. Along the way we enjoy the scenery that is changing as we move in space. Our memories and projections notice the changes that the scenery is going through in time as well.

I got to know of the Spirit Trail through one of my submissions for public art in North Vancouver. The patterned crosswalks are another feature of this city's care for the public realm.

are we there yet?

The park is slowly being completed. We’ve been away for the cold and wet winter. The forecast for excessive snow was mostly true for regions north of Vancouver. A few days after starting with the first piece though it did snow and from then on the weather kept playing between low temperatures and wet days.

A night walk in December. There wasn’t a lot of

snow this year but it was cold enough to prevent installation.

Yoko and I tried to stick to working together so that we learn from each other as much as possible. Until now it worked vey well. This week Yoko flied to Japan for a family visit. It is too early to conclude the degree of destruction following the earth quake a week ago. Nevertheless this is a moment in history that puts our lives into a grim perspective.

An aerial view of tsunami damage in the Tōhoku region.

From the first tile installed in October of last year we saw that the stained mortar band needs to be applied differently. If any of it rubs out onto the path surrounding the recess we are bound to spend more time and effort cleaning the mess. The solution is quite easy in theory: apply the paste carefully. In reality it was relatively easy but still challenging. A combination of cold weather, wet concrete path and crouching down to work were found to be a nice workout.

Into a one inch wide gap the mortar is applied in small amounts to

gradually create our desired band.

There is no way we can rush things even though we want to. As we move into spring more days are available to work on installation. The world around us is shaking in multiple directions. I think it’s a matter of re-imagining the excitement from last year that will help us shift gears. This is still a celebration of life.

Even with this impressive display of process the

grouting stage is still ahead of us.

weather or not

Looking back at the process we went through I see that I can now afford to be a bit more personal. This month felt like a marathon. Giora and Irit, Anat's parents, my in-laws, were with us for two weeks on a visit from Israel. I was interested in reaching the final mosaic making session with as many of the tiles we needed finished. There was also an application package I was working on that needed to be sent. I had two weekends of this month dedicated to the Urban Design classes in SFU. In normal conditions this would have been busy but manageable. Even the weekend in Silverdale, near Seattle was a welcome break from routine.

Great sunny days on the weekend in Silverdale

At the end of that weekend we drove back to Vancouver to start the week. Anat's parents stayed in Washington for a few more days before joining us and leaving back to Israel. I had a few last touches on the mosaic pieces to make them ready for installation. The whole visit was turning into a great familial update with Inbal, our daughter, getting a lot of attention from her gramps.

Inbal enjoying the play, Saba enjoying his grand daughter
and the Richmond ice rink

On the first day of gramps enjoying the scenery of Mount Rainier, Irit broke her knee cap . This is one of those minor injuries that change your life in an instant and not for the better. In normal conditions she would have been operated in Washington and started rehabilitation. Being visitors in Canada with a flight back to Israel scheduled just a few days later introduced a whole set of considerations into the matter.

A short while before the accident as shot by Giora

As soon as Saba and Savta (Grandpa and Grandma) were back in Vancouver we started preparing for their flight to Israel. Rehabilitation is the most intensive component of treatment for this type of injury. An operation can be delayed for a few days without harm. Tickets needed to be changed, insurance issues were resolved and an operation had to be scheduled as soon as they landed in Israel.

Inspired by the occasion

At dinner of their last evening with us we raised glasses of wine for the admirable way Giora has managed the faxes, emails and phone calls. I complained that my desire to help wasn't fulfilled. To be honest, my in-law's independence allowed me to continue my daily activities with very little if any disruptions. No one wishes to enhance their lives with accidents and hardship. Still, whatever happens to you is part of your life. A day after landing in Israel Irit's knee cap was restructured. A day later she started walking again.

A short while before the concrete was poured

Our mosaics are waiting for a few days without rain to be laid and grouted. Vancouver weather is part of our life...

somewhere-over-there

Jet lag could be considered a side effect of disorientation. Of course your body tells you it's tired. But what about the place you've just left, the people you've just met, the language(s) you've been speaking.

In 1987 I got back from India to Israel. On the bus from the airport near Tel Aviv to Jerusalem, it felt like everyone was speaking to me. After a year and a half of staying around mostly English speaking people, Hebrew became like a secret language. I could walk along the streets of Melbourne, Delhi or Singapore with an Israeli acquaintance and talk about things, knowing hardly anyone around would understand. It was and still is the feeling of privacy in the public domain. Since then computers got into almost anyone's lives, the internet exploded from there shortly after and cellphones followed the same path. With technology comes the need to acquire new literacies. Eventually we keep on using language almost in the same way and for the same purpose. We communicate. We exchange information, insights, emotions.

Getting back from Israel to Vancouver recently, brought up the notion of disorientation. After a week's visit to family and friends, I am back home with my Hebrew speaking wife and daughter in a mostly English speaking society. It feels home. It feels detached. Did I say everything I had to say to the people I have just left behind? Am I talking to Anat, my wife, about what I experienced in Israel or about my plans for the future? Did I leave anything behind? Am I worried about the future?

These days I am working on re-establishing my design business after two years in a landscape architecture office. In those two years the idea of becoming a professional landscape architect was a tangible prospect. I am interested in urban design. My training is industrial design. Whatever I did in my life can be seen as designing stuff. But my attitude, it seems, has also been managing stuff. Mostly what I've done was manage myself. This time around I am about to find myself managing others as well.

Would that be a result of my jet lag or my disorientation?